fbpx

המימד הרוחני בטיפול הנפשי

ראשיתה של הפסיכואנליזה מתרחשת בתחילת המאה העשרים, תקופה בה הרוח האנושית נתפסה כשייכת לעולם האמונה הדתית וככל העניינים שאינם שייכים לעולם המדע – גם מוטלת בספק. הפסיכולוגיה פרצה דרך כשהצליחה להכניס אל השיח המדעי את הנפש, כרובד נוסף על היות האדם גוף פיזי בלבד אך הרוח כמעט והועלמה לחלוטין מהזירה.

יחסו של פרויד לרוחניות ניתן לתיאור כאמביוולנטי או דואליסטי. ידוע הדבר שנאבק בקארל יונג שניסה להכניס לפסיכואנליזה תכנים מעולמות הרוח. יונג חש שעליו להרחיב את עבודת הפסיכואנליטיקאי, במיוחד בעבודה טיפולית במטופלים המצויים במחצית השנייה של החיים, כאשר אתגרים בעלי אופי רוחני מתעוררים באדם. הוא  ביקש לייסד דיאלוג מתמשך עם הלא־מודע שיאפשר יצירתיות ונגישות למסע רוחני אישי.[1] בתחילת דרכו אמנם נאבק פרויד ביונג ובניסיונותיו להכניס לתוככי הדיון הפסיכואנליטי נושאים שברוח, אך לצד זה, מסתבר כי תמיד קיננה בו גם משיכה לרוחני. וכך כתב פרויד במאמרו – ‘פסיכואנליזה וטלפתיה’: “בלתי אפשרי יהיה להתעלם מלימוד תופעות הנסתר.”[2] בערוב ימיו הודה פרויד שהוא מתחרט על כך שבחר להתעלם “מהרגש הדתי-רוחני מהסוג הנדיר והעמוק ביותר”.[3]

באמצע המאה העשרים החלו להתגבש דיסציפלינות טיפוליות אחדות, שבמנותק מאמונה דתית, אימצו את המימד הרוחני כחלק מהטיפול.

בשנות ה-60 של המאה העשרים, בתוך הפסיכולוגיה ההומניסטית, נבט רעיון הפסיכולוגיה הטרנס-פרסונלית (מעבר לאני) ונוצרה המשגה פלורליסטית יותר של האדם, מודל שפרץ את התפיסה הביו-פסיכו-סוציאלית גם למימד ספיריטואלי. עם זרם זה נמנו קארל יונג, וויליאם ג’יימס ומאסלו.

אברהם מאסלו, אבי ‘הגישה ההומאניסטית’, מנה בין שאר צרכי האדם ב’פירמידת הצרכים’ את המימד רוחני, לצד המימוש העצמי, אותו הציב בראש ההירארכיה של הצרכים המניעים את האדם. מאסלו סבר שצמיחה רוחנית נובעת מסבל וכאב והתנגד לראותה רק כביטוי לקונפליקטים בלתי גמורים מהילדות.

הפסיכיאטר היהודי איטלקי, רוברטו אסג’יולי יצר את הפסיכו-סינתזה, גישה המשלבת את עקרונות הפסיכולוגיה המערבית עם חכמה רוחנית. הפסיכו-סינתזה נוסדה בתחילת המאה העשרים ותפסה תאוצה בשנות השבעים שלה. בבסיסה היא טוענת כי לא רק העבר הפסיכולוגי קיים בהווה, אלא גם העתיד הפסיכולוגי קיים בפוטנציאל. הדחקה של פוטנציאל גבוה זה עשויה להוביל להפרעות פסיכולוגיות מתישות לא פחות מההדחקה של טראומות ילדות. עוד טוען אסג’יולי שממש כשם שיש לא־מודע נמוך, יש גם על־מודע.

ניצול השואה ויקטור פראנקל,  מייסד תורת הלוגותרפיה, מתאר בספרו ‘אדם מחפש משמעות’ את האדם הנדרש לחרוג מחשיבתו ומהרגליו ולהתעלות מעבר לעצמו על מנת שתהיה לו גישה למימד הרוח שלו. גישה כזו, שמעבר לחשיבה, אל עבר הכוח הרוחני של האדם תסייע לו למצוא תשובות לשאלת המשמעות בחיים.

בנוסף לגישות שהוזכרו עד כה, הולכת ומתהדקת כיום הזיקה בין הפסיכולוגיה לזרם הבודהיסטי, וזאת נוכח ההכרה של העולם המערבי בחכמה הרוחנית של המזרח. המיינדפולנס לדוגמא, הפך כלי מרכזי שהוכח כמסייע במצבי נפש שונים וגישות טיפול רבות אימצו אותו לטיפול.

הפסיכולוגיה הספיריטואלית, מדברת על עמדה פנימית בעלת פוטנציאל מימוש, שלומדת ומכירה את רכיביו העל-חושיים של האדם ומתוך כך יוצרת הכרה חדשה על האדם ועל היחסים שלו עם העולם ובכללם עם האחרים המשמעותיים שבחייו. כזו היא גם הפסיכולוגיה האנתרופוסופית –  פסיכולוגיה ששמה במרכז הווייתה את התפתחות האדם, דרך הקשבה לרבדים הקשורים לעולמות הרוח, לעל מודע, תוך חיפוש אחר התפתחות ה’אני’ אל חירותו. נרטיב החיים נבנה מתוך תמונה שלמה של האדם וקשריו אל העולם הסובב אותו, אל זרמי הזמן בהם הוא חי ואל גורלו.

 

התהוותה ולידתה של הפסיכולוגיה האנתרופוסופית

הפסיכולוגיה האנתרופוסופית נולדה כגישה קלינית מעשית בשלהי המאה העשרים, אך שורשיה נטועים עמוק בתחילת אותה המאה.

האנתרופוסופיה נוצרה כדרך רוחנית במקביל ללידתה של הפסיכואנליזה במרכז אירופה ועל אותו רקע תרבותי. מייסדה של האנתרופוסופיה ד”ר רודולף שטיינר כינה אותה “מדע הרוח”, מאחר והיא מביאה את הרוחנית באופן מדעי המותאם לאדם המודרני בתרבות המערבית.

ב-1910 נתן שטיינר סדרת הרצאות בברלין בשם ‘פסיכוסופיה’ – חוכמת הנפש. בהרצאות אלו הונחה תשתית פנומנולוגית לנפש. גישתו של שטיינר בהרצאות אלו אינה תיאורטית בלבד. הוא יצר בהרצאות תמונה מושגית כבירה על טבעה של הנפש האנושית.

שטיינר תיאר בפירוט את המקור הקוסמולוגי, הטבע והגורל של הנפש האנושית. הוא חיבר את קליטת החושים מחד ותובנות רוחניות מאידך, הבחין בגבולות הנפש, המשיג ארבעה זרמי זמן שבהם חי האדם, תאר את הכוחות הפועלים בנפש ויצר את הבסיס לפסיכולוגיה הרוחנית.

שטיינר אמנם לא יצר משנה סדורה לטיפול הפסיכולוגי אך דגל בגישה רוחנית לפסיכולוגיה שהקיפה את מסתורי המעמקים והגבהים, את העבר והעתיד, את האדם ועולם. תרומתו הייחודית לפסיכולוגיה נעוצה בידע הרחב שהוא מעניק על שליחותה של הנפש לתווך בין הגוף לרוח, על המימדים הרוחניים שהנפש עוסקת בהם מטרום-לידה, משך כל שלבי החיים, במוות ומעבר לו ובהבנת התפתחות האדם והאנושות בפרספקטיבות רחבות.

 

תרומתה של הפילוסופיה והאיזוטריקה לטיפול הנפשי

מה באמת מסייע בטיפול הנפשי? בשאלה זו עסקו תיאורטיקנים רבים לאורך השנים בלא שהגיעו לתשובה עם קביעה ברורה. “לא הטכניקה ולא האפיסטמולוגיה המטא-פסיכולוגית, לא האמפתיה, לא התובנה, לא הברית הטיפולית, ולא פירושי ההעברה. מה שעוזר הוא משהו יצירתי פתאומי וחד פעמי שנשאר מחוץ לגבולות האפשרות של התיאור השיטתי המערכתי והמדעי.” כך קבע דסברג במאמרו ‘מה עוזר בפסיכותרפיה?’[4]

“כשמתבוננים מחוץ לגבולות של התיאור השיטתי”, כפי שניסח דסברג, ניתן לומר שההתרחשות של מהלך מרפא אינה מתקיימת ברובד הפיזי הנגלה לעין. בהעדר כלים לצעוד מעבר לאני הארצי, אכן יחוו ההתרחשויות כ”משהו פתאומי שהוא מעבר לתיאור השיטתי מדעי”. כאן באה לעזרתנו האנתרופוסופיה, שמתארת את המודל של האדם העל-חושי ואת מהותו של קשר טיפולי במימד הרוחני, מה שנותן מענה שאינו רנדומלי או פתאומי אלא מובנה וכזה שאפשר ללמוד אותו ולהתחנך בעבורו. בהכרת מבנה האדם על הגופים שמעבר למימד הפיזי ניתן גם להבין את היווצרותן של הפרעות האישיות, הפסיכוזות, הפסיכופתולוגיות השונות ולתת מענה מתוך הבנה זו.

ד”ר שטיינר סקר במשך למעלה מ-24 שנים ובאופן מקיף את כל העולמות אליהם שייך האדם, הוא נתן מאות הרצאות שעוסקות במבנה האדם העל-פיזי, מבנה הנפש, הקשר בין בני האדם, גורל ועוד. הרצאות אלו מהוות מקור השראה עצום להבנה חדשה של נפש האדם, מהות סבלו, מטרת קיומו ולמקומו של המטפל בחדר הטיפולים.

הפסיכואנליזה, מפרויד ועד הפוסט מודרניזם, ניתנת לחשיבה מחודשת דרך תמונת האדם השלמה של שטיינר. כך גם מיומנויות ההתערבות שנוצרו מתוך גישות מרפאות שונות – הדינמיות, הקוגניטיביות ההתנהגותיות, מוכוונות גוף, מוכוונות רגש, מערכתיות ועוד, כולן מובנות בבהירות באמצעות מבנה הנפש המתואר בהרצאות שנתן שטיינר.

בדומה להשראתה של ג’סיקה בנג’מין מכתביו של הפילוסוף הגרמני הגל וכשם שגישת הטיפול פוקוסינג, נוצרה בהשראתו של הפילוסוף היהודי גרמני – יוג’ין ג’נדלין, כך גם הפסיכולוגיה האנתרופוסופית, שואבת את השראתה מהשקפת העולם הפילוסופית-איזוטרית שהנכיח ד”ר שטיינר בתחילת המאה העשרים. בעוד שפרויד הניח את עיקרי תורתו על עיקרון הדחף והאיד, הניח שטיינר במרכז תורתו את ה’אני’ הרוחני, זה אשר מכונן את התפתחותו של האדם, וכולל בתוכו גם את כל מהותו של העולם. ‘אני’ זה לפי שטיינר הוא ישות מתהווה, באמצעותו מתפתח האדם, והוא גם הישות שעוברת התפתחות זו. האדם נע בין היותו מחובר ומאוחד עם הרוח ועם שאר העולם לבין היותו יישות אינדיבידואלית ערה, בעלת חווית עצמיות וידיעה עצמית. קשריו הרוחיים של האדם ביחסים עם האחרים ועם העולם בכללותו, מאירים באור חדש מושגים אחדים כמו העברה והעברה נגדית, הזדהות השלכתית, הדדיות ואינטרסובייקטיביות, השלישי האנליטי ועוד.

שטיינר דיבר על תהליכי הריפוי כקשורים למצבי תודעה שונים ביניהם – תודעת השינה, הערות, ותודעת עירות גבוהה יותר. הוא כתב על חשיבה חיה (אתרית), על-חושית, שבאמצעותה ניתן להגיע לאמיתות אחרות בשונה מהתודעה היומיומית שלנו. תיאור זה מבאר את מושג ה-Reverie של ווילפרד ביון, אותו הרחיב תומס אוגדן לחלימה בערות בשעה הטיפולית.[5]

הפסיכולוגיה האנתרופוסופית מנכיחה את המימד הרוחני המתקיים בטיפול הנפשי, ומבקשת מהמטפל התחנכות להכרה חיה ומעמיקה עם ידע האדם, פיתוח תודעה חדשה, ליצירת מפגש בין המטפל כישות רוחנית לבין המטופל כישות רוחנית.

 

[1] שלוש מ., האוזן הרביעית – מקומו של המימד הרוחני בטיפול פסיכואנליטי. (שיחות)

[2] Freud S., Psychoanalysis, and telepathy. S.E., XVIII: 173-194, 1921.

[3] שלוש מ., האוזן הרביעית – מקומו של המימד הרוחני בטיפול פסיכואנליטי. (שיחות)

[4] דסברג ח., מה עוזר בפסיכותרפיה. בתוך שיחות 1987 (1)

[5] אוגדן ת., על אי היכולת לחלום. 2003

פסיכולוגיה של גוף נפש רוח
גתאנום

    X

    מלאו את הפרטים הבאים
    ונחזור אליכם בהקדם!

    מעוניינים לשמוע עוד?