האהבה ככוח מרפא
מה קורה כאשר לאדם מסויים נחוצה מחלה מסוימת בעבור סילוק עובדות קארמתיות שנוצרו ממעשיו וחוויותיו הקודמים, והוא נעזר בטיפול באופן שהוא נרפא באמת באמצעות עזרה אנושית? כיצד זה נתפס בחוקיות הקארמתית?
עלינו לקחת בחשבון את התמונה של הקיום החומרי של האדם לעומת הקיום הנפשי רוחני שלו. לדוגמא – באם מדובר בגבר הרי שהנפשי חודר עמוק יותר לחומרי בעוד הנפשי רוחני באשה נסוג מבחינה מסויימת מן החומר ומסגל לעצמו קיום עצמאי יותר.
כמו כן, תהליך מחלה מסויים, יכול להיות תהליך ריפוי של “חטאים” שביצעה הנפש בהתגשמויות קודמות ובין מוות ללידה, קבלה על עצמה את מה שפעל כהשפעות נפש בלבד, להחדיר בחיים אלה לתוך הגופניות. כאשר ישות אנושית רוויה באלמנט נפשי, שקולט לתוכו השפעות לוציפריות והארימניות, גורם הדבר להרס החומריות האנושית. נוכל לנסח זאת כך: בגוף חולה, קיים אלמנט נפשי הרסני שקיבל השפעה בלתי נכונה לוציפרית או הארימנית. באם נוכל להוציא את ההשפעה הלוציפרית או ההארימנית, תופיע החדירה ההדדית הנכונה של הנפש והגוף, דהיינו – ההחלמה.
בדומה ל”קרח” שהינו גוף מוצק, שאם נחממו נקבל נוזל ואם נמשיך לחממו נקבל אדים, כך ניתן בעזרת מדע הרוח להתייחס לכל חומר על פני האדמה. כל חומר על פני האדמה הוא למעשה אור שהתעבה. גם בהביטנו על מבנהו החומרי של האדם – הוא נטווה מאור בה במידה שהוא מהווה ישות חומרית.
ומהי אם כן מהות הנפש? כל התופעות על האדמה מתקבלות כטרנספורמציה ועיצוב מחדש של המהות האמיתית של האהבה. כל התעוררות בעלת אופי נפשי בכל מקום בו היא מופיעה, היא בדרך כלשהי אהבה שעברה טרנספורמציה. אהבה ואור ארוגים זה בזה בקיומנו הארצי. שני יסודות אלו זקוקים למתווך ולאורג בכדי לא רק בכדי לחיות אחד לצד השני אלא אחד עם השני. מתווך זה חייב להיות כוח שאין לו כביכול כל עניין מיוחד באהבה ואין שום כוח ארצי שיכול להיות כוח כזה, כי האדמה היא לגמרי הקוסמוס של האהבה. אך לישויות הלוציפריות יש עניין כזה. הן ישויות חוכמה שנותרו מאחור בהתפתחות שלהן ויש להן עניין מיוחד לטוות את האור לתוך האהבה. לכן נמצא אותן בכל מקום בו פנימיותנו שנארגה מאהבה מופיעה בקשר כלשהו עם האור – הבא כקיום חומרי. בכך, מאפשר לוציפר להחדיר את האהבה שבתוכנו בחוכמה, שאלמלא כן היתה האהבה כוח מובן מאליו, שאין האדם יכול לרכוש אחריות כלפיו. בכך הפכה האהבה לכוח אני ממשי אליו נארג האלמנט הלוציפרי, שאלמלא כן היה קיים רק בחומר שבחוץ.
אהבה המוחדרת באלמנט לוציפרי מטביעה עצמה בחומר – וזהו גורם המחלה הפועל מבפנים החוצה. התוצאה שעלינו לראות בכאב (כאב = תוצאה של אלמנט לוציפרי במחלה) מראה לנו את השפעת החוקיות הקארמתית בדרך כזו, שהשפעת מעשה או פיתוי הנובע מלוציפר, מתבטאת בעיצובה הקארמתי דרך כאב, דרכו נמסר לנו למעשה מה עשוי להביא להתגברות על השפעה זו.
נשאלת השאלה האם אנו רשאים לעזור במקרה כזה ואם כן באיזו דרך? אנו רשאים לעזור אם נמצא את האמצעים לסילוק האלמנט הלוציפרי בדרך הפוכה. מהו האמצעי היחיד שחייב לפעול חזק יותר כדי שהאלמנט הלוציפרי יורחק בדרך נכונה? מהו הדבר שאיבד את טהרתו ברדתו לאדמה? זוהי האהבה. משום כך נוכל להגשים ריפוי אמיתי רק דרך הענקת אהבה, כך שהיסוד הקארמתי יפעל בדרך נכונה. אלמנט האהבה – שנפגע ביסוד הנפשי עקב השפעה לוציפרית – הוא היסוד שעלינו לספק בכל מה שהפך לגורמי מחלות בכיוון הלוציפרי. אהבה זו קיימת בכל פעולות הריפוי בתחום תהליכי הריפוי הנפשיים. כשאנו מאפשרים לזולתנו להחזיר אולי מעט מהלך הנפש המדוכא שלו לתיקונו – כל זה יכול להתבסס על אהבה. האימפולס לכל תהליכי הריפוי חייב להיות אהבה.
מה נותן המטפל למטופל? בפיזיקה עושים שימוש בביטוי – “המרת מתחים”. מה שחי במטפל – במיוחד תהליכים מסויימים בגוף האתרי – מובא בכך שהוא מופיע ביחס מסויים במעין קוטביות למטופל כלפי מה שאמור להתרפא. אפשר לעורר קוטביות, אך יש לתפוס את זה במובן המכריע כמעשה הקרבה. האדם מעורר בו למעשה תהליך שנועד לא רק שתהיה לו משמעות בתוכו הוא. הוא מעורר תהליך אחד, אולם במקרה זה צריך התהליך לעורר באדם קוטביות לתהליך הראשון. קוטביות זו מותנית כמובן בכך שהמרפא והמתרפא מגיעים במובן כלשהו לקשר ביניהם. זהו מעשה הקרבה של כוח האהבה שעבר טרנספורמציה. זוהי השפעה מהותית של ריפוי נפשי. חייב להיות לנו ברור כי ללא כוח האהבה הקיים בבסיסו, לא יוכל הריפוי להביא למטרה נכונה. אך תהליכי האהבה אינם תמיד צריכים להתנהל באופן שהאדם מודע להם במלואם בתודעת היום הרגילה. הם מתנהלים גם בשכבות התודעה התת מודעות. אפילו מה שעשוי להראות כ”טכניקה” של תהליכי ריפוי, מהווה השתקפות של מעשה הקרבה. אפילו כשאיננו רואים בתהליך ריפוי את הקשר, כאשר איננו רואים מה נעשה, נעוץ בו מעשה של אהבה, גם אם הוא השתנה לתהליך טכני לחלוטין.
אנו רואים כי מאחר שהאלמנט הנפשי מהווה בישותו היסודית אהבה, אנו יכולים להתערב בגורמי ריפוי נפשיים, העשויים לכאורה להיות תהליכים המצויים בפריפריה של ישות האדם, ובאמצעות גורמי ריפוי אלה מקבלת האהבה, שבישות היסודית, העשרה עם האהבה לה היא נזקקת. מאחר והישות היסודית של הנפשי היא אהבה, אנו רשאים בהחלט להשפיע על הקארמה בכיוון אהבה.
ומה קרה לחומר שנארג מאור? העובדה שהמערך האנושי אינו כפי שצריך היה להיות, נבעה רק מנזקים לוציפריים והארימניים שנגרמו לאדם במשך התגשמויות עוקבות. אלמלא הם, היה כולו חומר אנושי בריא. מה קורה אם כן לגופניות עקב כך שזרם לתוכה משהו לא נכון? מבחינה מדע הרוח, קורה דבר מה שהופך את האור להיפוכו. זהו חושך או אפלה, שנטוו בידי השפעה לוציפרית או הארימנית. חושך זה נכנס עקב כך שהגופניות האנושית הפכה לנושאת של ה”אני” העובר דרך ההתגשמויות. בכדי לרפא נזק זה יש למצוא חומר מקביל, שאינו נגוע בהשפעה לוציפרית או הארימנית, הנמצא מחוץ למה שהאדם נושא בתוכו.
אם נרחיב לגבי מהות האהבה ומשמעותה, עלינו להתייחס לתפיסה הרוחנית הכוללת את תמונת האדם והקארמה שלו. כאשר מדברים על קארמה, אנו מתכוונים לגורם בחיים אלה, אשר משפיע בחיים הבאים. במונחים של גורם ותוצאה קארמתיים, איננו יכולים לדבר באמת על אהבה. איננו יכולים לדבר על מעשה אהבה ועל הפיצוי עבורו, בסופו של דבר. נכון, אם ישנו מעשה, יבוא גם פיצוי, אך אין לכך דבר עם אהבה. מעשים של אהבה אינם מבקשים פיצוי בחיים הבאים. מנקודת ראות רוחנית, מה שנעשה מתוך אהבה אינו מביא רווח אלא מפצה על רווח שכבר בוזבז. הפעולות היחידות שאין להן דבר עם העתיד, הן אלה שאנו מבצעים מתוך אהבה, אהבת אמת. בתת-ההכרה יודעים זאת כולם וזוהי הסיבה שמעשים של אהבה נעשים באי-רצון שכזה ומדוע יש כה מעט אהבה בעולם. בני-האדם חשים באופן אינסטינקטיבי שלא יקבלו דבר עבור ה”אני” שלהם בעתיד, ממעשים של אהבה. הנפש צריכה להגיע לשלב מתקדם למדי של התפתחות, טרם תוכל לחוות שמחה והנאה, מביצוע מעשים של אהבה, מהם לא תשיג דבר עבור עצמה.
האנוכיות שלנו אינה משיגה דבר ממעשים של אהבה – אך העולם אכן משיג. התפיסה הרוחנית אומרת: האהבה עבור העולם הנה מה שהשמש עבור החיים החיצוניים. שום נפש לא יכלה לפרוח ולשגשג לולא הייתה אהבה בעולם. אהבה היא השמש “המוסרית” של העולם. ענייננו העמוק צריך להיות שאימפולס עבור התפתחות בריאה ואיתנה ימצא את דרכו לתוך ענייניה של האנושות. להפיץ אהבה על-פני האדמה ככל האפשר, לטפח אהבה על האדמה – זו וזו בלבד היא חוכמה. חוסר עניין בעולם הוא אנוכיות משוועת. עניין בכל הקיום הוא חובתו של האדם. עניין זה באבולוציית האדמה צריך להיות הזרע הרוחי של האהבה עבור העולם. מדע רוח ללא אהבה יהווה סכנה למין האנושי. מדע הרוח ניתן כיום לעולם משום שהוא נחוץ לאנושות; אך חבויה בו סכנה גדולה בכך – שאם יטופח ללא אימפולס האהבה – בני-האדם אך יגבירו את האנוכיות שלהם, רק יולידו אנוכיות שתימשך אפילו מעבר למוות.
אהבה המוצאת ביטוי באמצעות החושים היא המקור לכוח יוצר, של מה שמתהווה. ללא אהבה שנולדה בתוך החושים, לא יתקיים דבר חומרי בעולם. ללא אהבה רוחית, לא יצמח דבר רוחי באבולוציה. כאשר אנו מתרגלים אהבה, מטפחים אהבה, נמזגים כוחות יוצרים לתוך העולם. האם אפשר לצפות מהאינטלקט שיציע סיבות לכך? הכוחות היוצרים נמזגו לתוך העולם לפני שאנו עצמנו והאינטלקט שלנו באו לידי קיום. אנו חייבים את קיומנו למעשים של אהבה שעוצבו בעבר. החוזק שהוענק לנו על-ידי מעשים אלה של אהבה הוא מידת חובנו העמוק לעבר, וכל אהבה שנוכל להביא לידי ביטוי בזמן כלשהו, הנה תשלום עבור חובות שאנו חייבים עבור קיומנו. ככל שהאדם השיג שלב התפתחות גבוה יותר, באותה מידה מתחזק בתוכו האימפולס של האהבה. חוכמה לבדה אינה מספיקה.