דוד גרוסמן
השבוע התבשרנו שדוד גרוסמן הינו חתן פרס ישראל בספרות תשע”ח. מזל טוב לחתן הפרס!
זו הזדמנות טובה לכבד את הסופר המוערך, שיודע לכתוב לקטנים ולגדולים, שזכה בפרסים וכיבודים ברחבי העולם, המעידים על האוניברסליות של כתיבתו ויחד עם זאת כתיבתו נטועה בארצנו וישראלית מאין כמוה.
מראשיתה הצטיינה כתיבתו בהתייחסותה לקונפליקט היהודי-ערבי בארץ ובשטחים. הוא לא היסס להשמיע את קולו ולנקוט עמדות ברורות ביחס למצב. בין רשימותיו הבולטות בהקשר זה ניתן להזכיר את “חיוך הגדי” שעסק בחיים ביהודה ושומרון תחת שלטון ישראל ואת סדרת הכתבות “הזמן הצהוב”, מיזם תיעודי “נבואי” שזרק אור על האלימות האצורה ויצא נגד התחושה שהסכסוך ייפתר מאליו ברבות הזמן. שישה חודשים אחר כך פרצה האינתיפדה הראשונה.
ספרו “אישה בורחת מבשורה”, אף הוא נטוע בהוויה הישראלית ומספר על אמו של חייל קרבי, היוצאת לטיול ברחבי ישראל, על מנת “לברוח” מבשורת האיוב על מות בנה היוצא למבצע צבאי.
למרבה הצער שכל דוד גרוסמן את בנו במלחמת לבנון השנייה.
ספרו “עיין ערך: אהבה”, עוסק בשואה מזויות אישיות מאד והספר “מישהו לרוץ איתו”, אשר הפך גם לסרט מצליח, מספר סיפור על חיי הרחוב והנוער הירושלמי, וזירת ההתרחשות של ספרו האחרון “סוס אחד נכנס לבר” עטור הפרסים היא במת מופע סטנד-אפ.
דוד הוא אומן רב תחומי שאינו מגביל עצמו לז’אנר כזה או אחר. כתיבתו לא מיועדת רק למבוגרים, גם ילדים קטנים נהנים לשמוע את סיפורי סדרת “איתמר” [שמטייל על קירות, פוגש ארנב וצד חלומות…], בני הנוער נהנים מהרפתקאות “יש ילדים זיג-זג” המספר על בנו של איש המשטרה הנקלע להרפתקה מופלאה שבאמצעותה הוא מתוודע בני משפחתו, ו”ספר הדקדוק הפנימי” הוא רומן חניכה על שנות התבגרותו של גיבור הספר בירושלים.
כאילו כדי להוכיח שאין ז’אנר שאינו ראוי לאיכותו של דוד גרוסמן, חבר דוד ללהקת הדג-נחש במיזם “שירת הסטיקר”, בו ערך עשרות סטיקרים שכולנו קוראים מעל רכבינו וקירות שכונותינו, וכאילו נתן באמצעותם ביטוי לאופי הישראלי המורכב – מתריס, חצוף, מצחיק ואכפתי ובעיקר – מאד פוליטי.
אצטט פסקה מהספר “שתהיי לי הסכין” שאני נוהגת להקריא לתלמידי, שמיטיבה לתאר בשפתו הציורית של גרוסמן, את תהליך ההתפתחות של הילד וההקרבה המתקיימת עם אובדן הרוח השלמה, לטובת ההתגשמות וההתפתחות האינדיבידואלית כאן על האדמה.
“אני הרי לא צריך לומר לך כמה הייתי מאושר כשהוא התחיל לדבר, את בטח זוכרת את הפלא הזה כשילד מתחיל לתת שמות לדברים. ובכל זאת, בכל פעם שהוא למד מילה חדשה, מילה שהיא גם קצת “שלהם”, של כולם, אפילו המילה הראשונה שלו, מילה יפה כמו “אור”, הלב שלי גם נחמץ קצת באפס קצהו, כי חשבתי – מי יודע מה הוא מאבד ברגע זה, וכמה אינסוף סוגים של זוהר הוא הרגיש וראה וטעם והריח, לפני שדחס את כולם לתוך התיבה הקטנה “אור”, עם הריש הזו בקצה, כמו מתג כיבוי.”
התברכנו בחתן פרס ישראל ראוי מאין כמוהו.
קישורים:
שירת הסטיקר: https://youtu.be/GIbjpev6U5s
מישהו לרוץ איתו: https://youtu.be/E-hG7wLQnaU
ספר הדקדוק הפנימי: https://youtu.be/7pDXKl45MZI
ימים טובים,
נורית רוזנגרטן
