ג’והן לנון

ג'והן לנון

ב–9 באוקטובר 1940 נולד בליברפול שבבריטניה ג’והן לנון, מי שייסד את להקת ה – Beatles יחד עם פול מקרטני, והפך לאחד האייקונים המובהקים והמשפיעים ביותר על המוסיקה והתרבות של המאה ה – 20.

אין לי כל כוונה להקיף בפוסט הקצר הזה את כל דמותו הצבעונית של ג’והן לנון ואת המסע האישי שעבר מכוכב להקת קצב ליוצר האישי שהפך בסוף ימיו. כל ניסיון כזה נועד לכישלון. אתייחס למה שבד”כ לא מדברים עליו בהקשר ללנון.

אם תעצמו עינים ואשאל אתכם מה האסוציאציה המידית שעולה על דעתכם למשמע השם ג’והן לנון, יהיו שיגידו – Imagine, השיר האוטופי המדבר על עולם בלי גבולות ורכוש, החי את חייו בשלום. אחרים יזכרו את שביתת המיטה המפורסמת שלו ושל יוקו אונו בת זוגו, למען השלום העולמי. יהיו מי שיזכרו את מסע המדיטציה של הביטלס אל המהרישי מהש יוגי בחיפוש אחר תודעה פנימית גבוהה. אין ספק שהדימוי של ג’והן בתודעה הציבורית נקשר בערכים חיוביים כשלום, אהבה, חיפוש אחר הרוחניות והאושר.

חייו בכל אופן היו רחוקים מאד מהאוטופיה עליה כתב.

הביוגרפיה של ילדותו לא הייתה קלה. אביו הימאי נעדר מהבית כל ימי ילדותו, ימי מלחמת העולם השנייה. אמו הרתה מחוץ לנישואין והקשר עם האב לא חודש. הוא גודל על ידי דודתו שגוננה עליו מפני אמו, שנתפסה כבעלת השפעה מזיקה. וכאילו לא די בכל אלה – מתה האם בתאונת דרכים. ג’וסלין ברדין אמרה: “יש משהו בנפש וברוח האנושית שנסתר בצורה נפלאה ונוכח תמיד, שנפשות נמרצות לא רק שורדות את ילדותן הקשה, אלא מפתחות כוח נוסף לפעול נגד המצוקות שנוצרו בגיל הרך”. לנון אכן פרץ את תבנית ילדותו והפך ליוצר ואומן מצליח. עם זאת בחייו הבוגרים, חזר הוא עצמו על התבנית שחווה על בשרו והוא עצמו נטש את אשתו ובנו בימי הביטלמניה. מסופר שלא פעם היה שיכור ואלים ובהמשך גם מכור לסמים קשים. יתכן שזה מחיר מעברי הסף שחווים האומנים וסביר שהיו אלה גם ביטויים של ילדותו הקשה.

שני שירים פחות מוכרים שאני מבקשת להביא כאן הם השירים שהקדיש לאימו:

– “ג’וליה”, בביצוע שקט ועורג מימי הביטלס – https://youtu.be/iiSb41sFNlI

– “אמא”, שנכתב לאחר טיפול פסיכותרפי בשם Primal Therapy שפותח על ידי ארתור ינוב, מחבר הספר “הצעקה הראשונית”. בניגוד גמור לאהבה הזורמת בקישור הראשון, כאן, צועק לנון את כאבו מעומק הלב – “!Mama don`t go, Daddy come home”.

רבים מאתנו יכולים להזדהות עם הזעקה הזו לשלמות ולגן העדן הילדי, שלא תמיד התקיים כפי שיכול היה להיות שם בעבורנו. לפני שתאזינו חשוב לומר שהשיר הופך קשה להאזנה ככל שהכאב פורץ מג’והן – https://youtu.be/sPYsMM1FvXs

Mother, you had me but I never had you

I wanted you

You didn’t want me

Father, you left me but I never left you

I needed you

You didn’t need me

…

בסוף שנות השישים, כשלנון היה בשיא הצלחתו, התחתן עם יוקו אונו היפנית. היו אלה ימי מלחמת וייטנאם, המלחמה הקרה בין המעצמות והפחד מפני שואה גרעינית. את ירח הדבש שלהם בחרו בני הזוג להפוך למחאה אנטי-מלחמתית. הם הזמינו את עיתונות העולם לחדר המיטות שלהם, פעם באמסטרדם ופעם במונטריאול ושם דיברו איתם על שלום עולמי. יש מי שיגיד – ניסיון נאיבי, חסר סיכוי לעורר מודעות, ויש שיגידו שחסרים אנו היום נאיביים שכאלה שיאמינו באידאלים נשגבים, הגם שהם נאיביים.

“All we are saying, is give peace a chance” הפך גם לאות של “קול השלום” של אייבי נתן. קישור לשביתת המיטה ולשיר – https://youtu.be/RkZC7sqImaM

ולבסוף, למרבה האירוניה, גם את רודף השלום הזה השיגו כדורי מרצח. ב – 8 בדצמבר 1980, מרק דיויד צ’פמן, ארב ליד ביתם של ג’והן ויוקו, ביקש וקיבל מג’והן חתימה, ושש שעות אחר כך ירה בו חמישה כדורים בפתח הבית. המניע לרצח לא ברור עד היום. מה שברור שנפשו של צ’פמן הייתה מעורערת מאד. הוא תפש את עצמו כגיבור הספר “התפסן בשדה השיפון” וטען שלנון היה “מלך המזויפים”.

שוב אנו פוגשים דוגמא לכיוונים השונים שמחוזות הנפש הפנימיים מקבלים ביטוי בעולם החיצוני, לטוב ולרע, ליצירה נשגבת ולכוחות הרס עצמי ופגיעה בזולת כמו שראינו כאן.

שני הקישורים בהם אסיים הם שירי געגוע לג’והן.

– הראשון של היוצר והזמר הישראלי דני רובס, שכתב את “רכבות”, על היום בו שמע ברדיו את יואב קוטנר מודיע על מותו של לנון. https://youtu.be/uHq9HFL3RNU

– השיר השני, של אלטון ג’והן, המתאר במילים נוגעות את הגן הריק שהותיר “הגנן” ג’והני. הוא קורא לו “?Hey Hey Johnny, can’t you come out to play”, שבאנגלית נשמע כמו קריאה של ילד לחברו לצאת ולשחק ביחד, אך גם לנגן ביחד. כמה יפה ועצוב. https://youtu.be/akTWPHa2614

אנו נמשיך ליהנות מהמוסיקה הנפלאה והרב גונית שהותיר לנו ג’והן לנון. מוסיקה שהפכה לחלק בלתי נפרד מחיינו, שהיוותה את פס הקול של שנות השישים והשבעים של המאה הקודמת, מוסיקה שגם הדור הצעיר כיום, יכול לאהוב ולהזדהות.

ימים טובים,
נורית רוזנגרטן