בך לא נוגע – ימי קורונה
הבוקר 29 במרץ 2020 קמתי ובליבי געגוע עז לשגרה המבורכת.
רגשותיי כלפי המצב החדש מעורבים. מצד אחד, אני חווה תחושה נעימה של יציאה מהשגרה ומאידך מועקה בה וודאי חש כל מי שנאלץ לבלות זמן לא ידוע כלוא, גם אם הכלא הזה הוא ביתו שלו. אני מרגישה שזו הזדמנות ייחודית להיפגש בצורה שונה עם עצמי ועם האחרים שבעולמי, קרובים ורחוקים, אך לצידה אני חווה לרגעים איבוד המרכז הפנימי ורגעי התמודדות עם דרמות של הנפש מפנים ומחוץ.
אני חושבת על משפחות עם ילדים קטנים ומתפללת, שההורים יצליחו למצוא עוז בנפשם, לשמור על השפיות בתקופה זו ואף למצוא בעצמם כוחות יצירה והתחדשות לדבר מה מעצים ומרפא.
האם אמצא אני את דרך האמצע בימים אלו? האם אצליח להבחין בין מה שהאירוע הזה הוא בשבילי ומה שהוא בשביל העולם כולו? בין המחשבות העולות בתוכי לרגשותיי המתערבלים?
נגיף הקורונה מדבק מאד, יותר משפעת רגילה. הוא תוקף בעיקר את מערכת הנשימה ואת הריאות. מערכת חיסון בריאה מגיבה בעוצמה הנכונה לכל פולש. מערכת חיסון מוחלשת מתקשה להתגונן, ומערכת חזקה מדי עלולה ליצור תגובתיות יתר עד היווצרות נזק לרקמות ולמערכת הנשימה.
הרפואה קידמה בתוכנו את האמונה שחיסונים יכולים להגן מפני כל זיהום. אבל אפילו החיסון הקיים נגד שפעת “רגילה” מציע רק שיעור הגנה של עד 30 אחוז; על כן חשוב שנשאל בימים אלה מה אנו, עצמנו, יכולים לעשות כדי לתמוך בחיוניותה של המערכת החיסונית שלנו?
מה יתמוך בחיוניותם ובאיזונם של הגוף והנפש?
כיצד נעמוד במרכז ההוויה שלנו באי הידיעה ובלא פחד?
על פי הרפואה האנתרופוסופית שני דברים מחלישים את הריאות: חוסר קשר לאדמה ולשמש ומתחים חברתיים. שטיינר אמר באחת מהרצאותיו ב”התגלויות הקארמה”: “המטרה הקארמתית של מחלה היא לקדם את האדם ולעשותו מושלם יותר” עוד אמר ש”חד צדדיות” מוגזמת באורגניזם הנפשי והגופני שלנו יוצרת מחלה לצורך איזון.
היכן מתקיימת החד צדדיות שלנו? ומה יכול לסייע בימים אלו למערכת החיסון לעבוד באופן מאוזן?
ואולי אם נשים לב לעניינים חברתיים לא פתורים, גם אם רק נביא אותם למודעותנו, אפילו אם לא נפתור אותם, נוכל להסיר אותם מהמקום בו הם משפיעים על הפגיעות של מערכת הנשימה שלנו, המערכת שאחראית על הכנסת החוץ פנימה, וההיפך?
נראה כי נדרשת בימים אלה, הנהגה עצמית בתוכנו ומחוצה לנו כמו מערכת חיסון רוחנית חזקה לגוף ולנפש שתאפשר את החדש המבקש להיוולד.
נשתדל כולנו לקבל את הגזירה של הבידוד כמו שפו הדב אמר לחזרזיר באיור המצורף – “הולכים הביתה, כי זה הדבר הכי טוב לעשות עכשיו”. ופו יודע מה הוא מדבר…
מזמינה אתכם להאזין לשירו של דן תורן, בביצוע רגיש של יהודית רביץ: “שום דבר לא מפחיד, בך לא נוגע”. דן תורן סיפר שכתב את השיר כשנולד בנו, ועל מסכי הטלוויזיה הופיעו אז תמונות הלינץ’ שנעשה בחיילים שטעו בדרכם ונקלעו לרמאללה. השיר ביטא את רצונו לגונן על ילדו הרך מהמציאות האכזרית ומכל מה שמאיים בחוץ.
יהודית רביץ פרסמה ביצוע מחודש בימים אלה, כי חשבה שהוא מבטא רגש שנכון גם לימים אלה, רצוננו לגונן על ילדינו הרכים מהנגיף המאיים, כאשר אנו מתגעגעים לנכדינו וילדינו שבגרו, ורוצים שדבר מכל זה לא יגע בהם.
https://youtu.be/LUpJ7L6xCoE
שנהיה כולנו בריאים,
ושנצא מכל זה מחוזקים ומחובקים.
באהבה רבה,
נורית רוזנגרטן
