יום הכיפורים – אנו מתירים להתפלל עם העבריינים
השנה החדשה והנמרצת כבר רוצה לרוץ לדרכה, אבל כעבור עשרה ימים בלבד, אנו נקראים לעצור הכל ולעשות חשבון נפש.
יום הכיפורים, החג היהודי, שאולי יותר מכל חג אחר, שומר על ייחודו והשפעתו גם על מי שלא פוקד את בתי הכנסת בכל ימות השנה. כולנו יכולים למצוא משמעות בערכי היום ולהתבונן פנימה, לבחון את יחסינו עם עצמנו, עם חברינו ואפילו מול אלוהים.
אף יום בשנה לא מתחרה בשקט של יום כיפור. על אף שאין כל חוק שאוסר על נסיעה ביום כיפור, הציבור מכבד את המסורת ארוכת השנים ושומר על השקט ביום היחיד והמיוחד הזה. עניין זה לבדו מעורר מחשבה לגבי האופן בו ניתן לכבד זה את זה גם בלי חוק ועונשים.
כה רב עוצמה הוא השקט וכה מנוגד להמולת היום-יום, במיוחד במאה המודרנית הממוכנת שלנו, כך שכל אחד יכול לחוש במעין קדושה באוויר.
בעשורים האחרונים נקשר יום הכיפורים במלחמה שפרצה ביום זה ב- 1973, ומטבע הדברים גם בשכול שנלווה אליה. ואולם יום הכיפורים הוא חג שמח. לא סתם שמח, אלא הכי שמח בשנה. חג שבו אדם יכול להיוולד מחדש מבחינה רוחנית, יום של התחלות רוחניות, שנאמר עליו ש”לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים”.
ביום כיפור מכריזים בבית הכנסת הכרזה מיוחדת, לפני תפילת כל נדרי:
“בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה אנו מתירין להתפלל עם העבריינים”.
יש בכך רעיון יפה שאומר שדווקא ביום שבו אנו שואפים להיטהר, ביום הזה אין מקום לטהרנות, לביעור הרע כביכול מקרבנו. כישויות מרכז והיקף, העבריינים, אלו שהרוע לכד אותם ולא הצליחו לעמוד מולו, הם חלק בלתי נפרד מאתנו. לכל אחד מאתנו אותו הפוטנציאל להתדרדר למחשבות ומעשים שליליים. לכן העבריינים הם חלק מהציבור המתפלל.
יום הכיפור אינו מכפר למי שאומר “אחטא, ויום הכיפורים כבר יכפר לי”. והוא גם לא מכפר על עבירות שבין אדם לחברו. אין קיצורי דרך, יש לגייס כוחות נפש, לפגוש את מעשיי, את החלקים בי, שדורשים אומץ להביט בהם נכוחה. מנגנוני ההגנה הדומיננטיים שלנו נוטים להשליך על האחר חלקים בלתי נסבלים של העצמי, על מנת שנוכל להימנע מלפגוש אותם. באופן סמלי, יום כיפור הוא יום בו ניתן לגלות את החוט המקשר בין הדימוי עמו אנו מתהלכים לבין האמת הפנימית, שמשמיעה עצמה בתוך השקט של יום הכיפורים. אז אולי מאפשר גם לפנות לחבר ולבקש ממנו סליחה, “עד שיתרצה”, ללא תיווך של תפילה או בית כנסת.
אנו זקוקים לאחר בכדי לפגוש את חטאינו, כפי שלאה גולדברג משוררת בשירהּ ‘סליחות’:
“בָּאתָ אֵלַי אֶת עֵינַי לִפְקֹח
וְגוּפְךָ לִי מַבָּט וְחַלּוֹן וּרְאִי
בָּאתָ כְּלַיְלָה הַבָּא אֶל הָאֹחַ
לְהַרְאוֹת לוֹ בַּחֹשֶׁךְ אֶת כָּל הַדְּבָרִים”.
אני מאחלת לכם יום כיפור משמעותי, שתמצאו בו את שאתם מבקשים, בין אם זה חשבון נפש עם עצמכם או עם זולתכם, ובין אם יום של עצירת מרוץ החיים ואגירת כוחות אל השנה שלפנינו, שתבוא על כולנו לטובה.
האזינו לשיר ‘שלח לי שקט’ של יונה וולך: https://youtu.be/MY_KmIxfiQA
גמר חתימה טובה,
נורית רוזנגרטן
*מאוריצי גוטליב הצייר שצייר את התמונה הנ”ל, היה צייר יהודי פולני, יליד 1856, שמת בגיל 23 ממחלה. 300 ציורים פרי מכחולו שרדו .
ציורו זה, האחרון והמפורסם ביותר, המראה מתפללים בבית כנסת במהלך יום הכיפורים מוצג במוזיאון תל אביב לאמנות. גוטליב צייר בו את עצמו שלוש פעמים בקהל: כאיש הצעיר ששעון על הבמה מימין לספר התורה, כילד בצד שמאל וכנער בצד ימין למטה. דמויות נוספות הן אביו ואמו וארוסתו.
המופע הרביעי שלו שונה ומעניין: על ספר התורה לוח ועליו רשום “לעילוי נשמת משה גוטליב”, שמו העברי, בציון שנת מותו, תרל”ח.
