אליזבת קובלר-רוס
“אחרי מותי עוד יהיה משהו בעולם.
מישהו יאהב מישהו. מישהו ישנא…”
לאה גולדברג
אופיו החמקמק והמסתורי של המוות מלווה את האנושות מראשיתה. שבעה פסוקים בלבד לאחר תמונת הגירוש מגן עדן, מתרחש בתנ”כ מקרה המוות הראשון ומאז ועד היום מנהל האדם מערכת יחסים משתנה עם המוות, החיים אחרי המוות, מעברי סף, הקשר עם קרובי משפחה שנפטרו ומשמעותם של חיים הקרבים בהתמדה אל קיצם.
כל יום נוסף מקרב אותנו אל מותנו. זאת אנו יודעים בוודאות. אך כשם שהמוות וודאי, מועד הסתלקותנו מהחיים הינו חידה. יוצאים מן הכלל הזה הם מצבי מחלה סופנית, כאשר הרופאים מעריכים שתוחלת חייו של החולה קצובה.
ב- 8 ביולי 1926 נולדה בשוויץ ד”ר אליזבת קובלר-רוס, פסיכיאטרית, חלוצת חקר הסף – “Near Death Studies” – עם חולים במצבים סופניים.
דומה שקובלר-רוס ניהלה “רומן” עם חווית הסף מלידתה בשנת 1926, כשנולדה במשקל 1 ק”ג, כתינוקת בשלישיה עם סיכויים קטנים לשרוד. בגיל 12 כבר ידעה שתהיה “רופאה, וחוקרת תחומים חדשים בקיום האנושי”. כך כתבה בחיבור מגיל זה. התעקשותה ללמוד רפואה הביאה לניתוק קשריה עם משפחתה שהעדיפה שתתמיד בעסק המשפחתי. בגיל 16 יצאה את הבית, בשאיפה ללמוד ולהיות רופאת ילדים.
בגיל 21, שנתיים אחרי סיום מלחמת העולם, נחשפה לזוועות מחנה הריכוז מיידנק. שם ראתה ציורים ובהם פרפרים שציירו ילדים לפני מותם. ציורי הפרפרים המסמלים חופש, במציאות נטולת חופש, עוררו בקובלר-רוס אימפקט עצום, שבהמשך יתווה את מחקריה אודות המוות. המפגש עם תוצריו של הרוע האנושי הוליד בה את הרצון להכירו והשפיע על פועלה בעולם.
היא הגיעה לניו יורק כדי להשתלם ברפואת ילדים, אך תהפוכות הגורל הביאו לכך שלבסוף התמחתה בפסיכיאטריה, שם פגשה את הסף והעמיקה בו באומץ לב, חמלה ואהבה. כשמנהל המחלקה בה עבדה יצא לחופשה ואיפשר לה למלא את מקומו ולהרצות באודיטוריום לקהל רחב, היא בחרה לחקור ולהרצות על המוות בו ראתה חלק מהחיים, לא רק סוף בלתי נמנע. היא חלקה את חוויותיה מבית החולים בו עבדה כשהבחינה שחולים שנוטים למות, זוכים לפחות ביקורי רופא, ולעיתים קרובות מורחקים לחדר רחוק בקצה המסדרון, כאילו שהמוות הוא מחלה מדבקת שיש להימנע מלבוא עימה במגע. כחלק מההרצאה ראיינה נערה שחלתה במחלה סופנית, אשר חלקה עם הרופאים את חווית ההתרחקות והניכור, את המצוקה של מי שהרופאים נואשו מלהציל את חייה. בתום ההרצאה, אותה נערה גוססת התמלאה בכוחות חיים, מעצם העובדה שחלקה את מחשבותיה עם אחרים שהקשיבו לה.
האירוע של הרצאה זו, היכה גלים. היה מי שטען שלדבר כך בגלוי על המוות הקרב עם מטופלים מזיק להם וקובלר-רוס הואשמה בסדיזם ובשימוש בחולים כשפני ניסיון. מאידך, השמועה עשתה לה כנפיים, וכמה סטודנטים הגיעו אליה לסמינרים. היא הייתה בת 43 כשנתבקשה להעלות על הכתב את ניסיונה עם חולים סופניים ואז חיברה את סיפרה On Death and Dying בו פיתחה את המודל הקרוי על שמה, המדבר על חמשת שלבי הצער, על המוות הקרב או האבל על קרוב שהלך לעולמו [בקיצור DABDA]:
– הכחשה (Denial): זה לא יכול להיות…זו בטח טעות…
– כעס (Anger): זה לא הוגן! למה דווקא לי?…
– התמקחות (Bargaining): הייתי נותן הכל, כדי להיות בריא… אם רק יתאפשר לי לרקוד בחתונת בני… לא אבקש יותר דבר…
– דיכאון (Depression): אני כל כך עצוב, חסר תקווה, מה הטעם בכל זה…
– קבלה (Acceptance): אינני יכול להילחם בזה, אני עומד למות, מוטב שאתכונן לזה…
לגישתה של ד”ר קובלר-רוס קמו גם מתנגדים רבים שטענו שאין כל ביסוס מחקרי ניסיוני שיעיד שחולים סופניים אכן עוברים את חמשת השלבים והעולם האקדמי ממשיך ומקיים עד היום מחקרים שמבססים או מפריכים את המודל, כל אחד לשיטתו.
עד שהתפרסמו עבודותיה של ד”ר קובלר-רוס, לא היה מקובל לדבר על המוות בפתיחות, בוודאי שלא עם חולים בימיהם האחרונים. גישתה, שיש לגעת בכאב ולא להכחישו, שימשה מוטו לסדנאות לחולים סופניים שקיימה. לדבריה דווקא במקום הזה נפתח מעין חיים. האנשים הביעו כאב לא על זה שנוטים הם למות, אלא על זה שלא יכלו לתת ולקבל אהבה. קובלר-רוס אומרת שאף פעם לא מאוחר מדי. עלינו לחיות כל רגע כאילו הוא נצחי.
בחלק המאוחר של עבודתה עם הנוטים למות, הקדישה אליזבט קובלר-רוס את מחקריה, לשאלת “החיים שלאחר החיים” כפי שכינתה זאת, כמצב של תודעה זכה ללא גוף פיזי. מחקריה כללו ראיונות עם אלפי אנשים שלאחר שנקבע מותם מבחינה רפואית, חזרו לחיים וסיפרו על חוויות מעבר לסף (Near-Death Experiences).
קובלר-רוס הקימה בארה”ב רשת בתי הוספיס, בהם ניתנו טיפול סיעודי ותמיכה פסיכולוגית לחולים העומדים על הסף. בפעולותיה ומחקריה סייעה בהפיכת התנטולוגיה – חקר האובדן, השכול והאבל והשפעתם על האדם, לתחום מחקרי לגיטימי המשרת את הרפואה.
אנו כתלמידים של מדע הרוח, מבינים שתהליכים של התמודדות עם הסף והקשר עם המתים, הם עניין מהותי שעלינו להיפתח אליו בחיינו, ועל כן קובלר-רוס, מהווה דמות חשובה שתרמה רבות דרך נחישותה ואומץ לבה, להנכיח את התחום הזה.
למוות דימויים רבים בכל תחומי האומנות. אחד הנודעים שבהם מופיע בסרט הקלאסי “החותם השביעי” משנת 1957 בו תיאר הבמאי השוודי אינגמר ברגמן מפגש בין המוות לאביר העושה את דרכו למסע צלב בארץ הקודש. האביר מציע למוות משחק שחמט אחרון, שאם ינצח בו יזכה בחייו חזרה – https://youtu.be/f4yXBIigZbg
מוזמנים להקשיב לשיר “זה הקיץ האחרון שלי אתכם” – שפיות זמנית https://youtu.be/0DYLaPpatdk
ימים טובים,
נורית רוזנגרטן