אחים ואחיות – סדר הלידה במשפחה
מבוסס על ספרו של קארל קוניג
תרגום נורית רוזנגרטן
האם יש בכלל משמעות לעובדה שאדם נולד ראשון, שני או שלישי במשפחתו? האם הסדר הזה משפיע על דרך החיים שלנו, וכן על המניעים והאופי שלנו?
אנחנו לא הראשונים לשאול את השאלה הזאת. ידוע שילד בודד, הגדל ללא השפעה של אחים ואחיות אחרים, לעיתים קרובות משונה בהתנהגותו ובדרך כלל נוטה להיות ילדותי בהתנהגותו החברתית.
אבל האם זה צריך להיות מעניין אם אני נולד כילד ראשון, שני או שלישי?
הילד הבכור הוא בעל אוריינטציה בוגרת. צפוי שיהיה רציני, רגיש (כלומר רגשותיו נפגעים בקלות ואין צורך להענישו הרבה), מצפוני, "טוב", חובב ספרים, או אוהב לעשות דברים עם מבוגרים.
הוא יכול או להיות "ילד של אמא" וביישן, אפילו פחדן, או להיות בטוח בעצמו, עצמאי ומאופק. במקרה אחר הילד צריך לשמור על קרבתו של הבוגר ולהיות מודרך על ידו או על ידה, או לחקות את המבוגר ולהפוך לבן דמותו המועתקת.
הילד השני לא כל כך משתוקק להשיג את אישור המבוגר, במובן זה הוא יותר קשוח. הוא צפוי להיות די שליו, שקט, רגוע, עליז וקל לטיפול (אף על פי שהוא לא עושה כל מאמץ מיוחד לרצות) או לחלופין מרדני, עיקש, עצמאי (או למראית עין) ומסוגל לספוג הרבה ענישה. מה שלשני אלה במשותף הוא אי רגישות יחסית לגערות מצד המבוגר ובידוד יחסי ממבוגרים.
אין ספק שמאפיינים מיוחדים של אופי ויכולת מנטלית נמצאים בילדים ובבוגרים השייכים למקומות שונים בסדר הלידה. קשה יותר להצביע בבירור מה הם ההבדלים. הם נראים יותר בספירה הרגשית של החיים, ובמבנה האישיות מאשר באינטליגנציה וביכולות הכלליות.
הבכור בדרך כלל קשור יותר להוריו מאשר שאר אחיו ואחיותיו. הוא מנסה במיוחד לדבוק בעולם המבוגר או לשנות עצמו לכלל מבוגר קטן. הוא מראה התלהבות, התמדה, שקדנות והובלה יותר משאר אחיו. בשל כך הוא מפסיד מוקדם מדי את האופי השאנן והעליז של הילדות. גם בשנותיו המאוחרות, הבכור עובד קשה. הוא מנסה לפרוץ בקריירה שלו ובמידת האפשר להגיע לראש הפירמידה.
הילדים השניים שונים. הם בדרך כלל יקחו את הדברים ביתר קלות ויהיו פחות נוקשים ומאולצים. הם מנסים להפיק את המיטב מהחיים ואוהבים ליהנות מהם ככל האפשר. בשביל הילדים השניים, החיים אינם רק משימה שיש לעמוד בה. החיים הינם יותר כהזדמנות להנאות, פלאים ויופי.
הילדים השלישיים, גם הם בעלי אופי שונה. הם בדרך כלל "המוזרים שפורצים החוצה". הם אינם מתערבבים בקלות עם אחרים ואינם מאולצים, בעלי מודעות עצמית ולעיתים קשה להסתדר איתם. התודעה שלהם מגיעה לגבהים ולעיתים הם בעלי חזון או מנהיגים.
כאלה הבדלים ניתן למצוא במחקרים מקיפים של הילד הראשון, השני והשלישי. אבל איפה ההבדל מונח? מה הינו ההבדל האמיתי שאנו מבחינים במיקום שבסדר הלידה?
אנו נמצא תשובה רק אם ננסה ללמוד את המניעים העמוקים המשפיעים באופן בסיסי על אדם בפגשו את העולם. המפגש בין האדם וכל סביבתו – אנשים, מזג-אויר, צרכים, הזדמנויות, גורל וכל מה שאינו הוא עצמו – נקבע באופן בסיסי על ידי המיקום שלו בסדר הלידה.
הראשון – מנסה לכבוש את העולם.
השני – מנסה לחיות בהרמוניה עם העולם.
השלישי – נוטה לברוח מהמפגש הישיר עם העולם.
הרביעי, החמישי והששי חוזרים על הנטיות של הראשון השני והשלישי, וכך גם השביעי, השמיני והתשיעי וכו'. הילדים המאוחרים יותר מהשלישי מציגים את אותם המאפיינים הבסיסיים כמו שלושת הראשונים. כך שסדר הלידה צריך להיחשב בדרך הבאה:
ראשונים – ראשון, רביעי ושביעי,
שניים – שני, חמישי ושמיני,
שלישיים – שלישי, שישי ותשיעי וכו'.
שלושת הנטיות הבסיסיות הקובעות את היחס בין היחיד והעולם הינם מאפיינים של כל שלושת הדרגות של סדר הלידה. הם משפיעים על החיים שלנו באופן דומה כמו שמיננו משפיע על אופיינו, בין אם אנו זכר או נקבה. זה מטביע את חותמו עמוק בהיווצרות של האופי שלנו ומעצב את אישיותנו.
מיקום הלידה מטביע את נטיותיו על כל אחד מאיתנו. מלידה ואילך אנו תחת העול של חוק גדול זה, ובדפים הבאים ננסה להסביר בפירוט את המאפיינים השונים של הילדים על פי סדר הלידה.
בדומה לכך שמילדות מוקדמת אנו מעוצבים על ידי היותנו זכר או נקבה הננו מעוצבים ומיועדים גם על ידי סדר הלידה שלנו.
התכונות הסוציאליות באדם
יש מספר תכונות שהינן מולדות וגורלו של היחיד נקבע על ידם. הטמפרמנטים שלנו למשל, באשר אנו פלגמטים או כולריים, סנגווינים או מלנכוליים, מתפתחים מתוך מעמקי הווייתנו ולא נקבעים בשום אופן על ידי סביבתנו. רבים מהכישרונות והנטיות שאנו מביאים איתנו, נעורים מתוך הוויה תת מודעת פנימית ועמוקה יותר.
מצד שני יש תכונות הנקבעות על ידי הסביבה של הימים הראשונים של ילדותנו. במשך שנת חיינו הראשונה כל תינוק לומד להגות כל תנועה ועיצור. מאוחר יותר על ידי חיקוי השפה המדוברת בסביבתו הוא לומד את שפת אימו המיוחדת – שפה שהינה בעלת גוונים ושינויי גוון קול אופייניים לסביבה הקטנה של הילד הגדל. באמצעים של חיקוי מדבר כל ילד את הדיאלקט של סביבתו.
לא רק השפה זוכה לחיקוי. לכל איזור ואפילו כפר ומחוז, יש את הג'סטות שלו מעבר למבטא מקומי ספציפי. קיימת רב גוניות של הכוחות המולדים וההשפעות החיצוניות שמעצבות בסופו של דבר את אישיותנו. בין הגורמים הרבים מספור, יש אחד שבדרך כלל חומק מתשומת ליבנו ואינו בעל חשיבות רבה. זה הגורם שמפעפע בחלק גדול מהתנהגותנו החברתית. גורם זה, הינו מיקומנו בסדר הילדים במשפחה. האם ילד הוא ילד יחיד או אחד מכמה אחים ואחיות, האם הינו בן יחיד בקרב הרבה אחיות או בת בין הרבה אחים. יש לזה חשיבות לכל חיי האדם אם היה ראשון, שני או שלישי. אם היה ילד בוגר כאשר אחיו הצעירים ממנו הגיעו, או שהיה הוא עצמו אחרון עם שניים או שלושה אחים גדולים כאשר עדיין היה מדדה כתינוק. אפשרויות אינספור קיימות כאן והן בעלות השפעה עמוקה על חיי האדם.
יותר ויותר ברור לי שלא דרגת האינטליגנציה, לא הכישורים והאינסטינקטים ולא הטמפרמנט והאופי של אדם נקבעים על ידי הקונסטלציה המשפחתית. תכונות אלה שייכות כמעט לחלוטין לאישיות שלו. תכונות אלה נקבעות בחלקן על ידי תורשה והינן גם תוצאה של חוויות טרום ארציות שכל אדם עבר.
הקונסטלציה המשפחתית מעצבת התנהגות חברתית של אדם. היא קובעת את האופן בו יגיב לאדם אחר, איך הוא יתחבר עם אחרים או אם לאו. איך ימצא חברויות וקשרים חברתיים עם אחרים. אפילו בחירת בעל או אשה מושפעת עמוקות על ידי הקונסטלציה המשפחתית.
תבניות חברתיות אלה מודרכות ומעוצבות על ידי השימוש בכוחות בסיסיים שקובעים את היחסים בין אדם אחד לשני. אלו הם הכוחות של הקשר האנושי. מהו אם כן הקשר האנושי הזה? מהם הכוחות באדם שאנו יכולים לשייך להם את הכוחות המיוחדים המאפשרים לנו לפגוש את האדם האחר? האם זה בכלל אפשרי לאפיין או לתאר אותם?
אין פרק בפסיכולוגיה המודרנית שהינו מוזנח כמו זה של הקשר האנושי, התכונה המיוחדת כל כך שבה תלויים חיינו החברתיים. אנו כולנו מכירים את סוג האדם שנוח לו להתקשר עם כל אדם אחר, שכאשר הוא נכנס לחדר בו מתאספים אחרים, הוא יהיה עד מהרה מרכז המסיבה. אנשים נאספים סביבו כי הם מרגישים בטוחים וחשים בחום בקרבתו. יש לו מילה טובה לכולם, חיוך, מבט נוסך ביטחון ולחיצת יד לבבית.
אחרים הינם בעלי קושי גדול במפגש עם האחרים וביצירת קשר איתם. הם ביישנים. פורשים מן הציבור ורק תחת אילוץ גדול הם מסוגלים להיכנס לשיחה טובה. בין שני אלה יש דרגות שונות שקובעות את ההתנהגות החברתית של כל יחיד. במצבים פתולוגיים, תכונות אלו יכולות להתדרדר לקיצוניות או לקרוס כליל. יש ילדים למשל, שהינם כה להוטים ליצור קשר עם אחרים שהם אינם מסוגלים לרסן עצמם מלחבק כל אדם שנקלע על דרכם. הם עולים על גדותיהם בסימפטיה ואינם מבחינים במושא הקשר שלהם. מצד שני יש ילדים ומבוגרים שהינם פחות או יותר בלתי מסוגלים כליל להתקשר, או לגשת לאחרים. זה לא שהם מרוכזים בעצמם, אלא שהגשר בינם לבין סביבתם החברתית חסר. כמה מהם מסוגרים כליל בעולמם, אחרים מייצרים קשר מילולי מלאכותי מבלי באמת לפגוש את האדם האחר. יש ילדים שאינם מסוגלים לנוע לקראת או בקרבת ילדים אחרים ועל כן נמנעת מהם היכולת למשחק משותף וחוויות משותפות בכל שדה של החיים. בפסיכולוגיה של יונג, שני הטיפוסים האלה מתוארים כאישיות אינטרוברטית ואקסטרוברטית. יונג עצמו הינו בעל דיעה, שאינטרוברטית ואקסטרוברטית כגישות אופייניות, פירושן נטייה בסיסית המתנה את כל התהליך הנפשי ומבססת את התגובה ההתנהגותית, ובכך קובעת לא רק את הסגנון של ההתנהגות אלא אף את הטבע של החוויה הסובייקטיבית. אין כל ספק ששני טיפוסי יסוד של התנהגויות אלה, על כל צלליהם הרב גוניים ודרגותיהם, הינם בעלי זיקה ברורה לקשר חברתי של כל בן אנוש. הם קובעים את הקשרים בין הסובייקט האנושי והאובייקט שסביבו.
אין בן אנוש אשר אין בו יסוד של אינטרוברטיות כמו גם אקסטרוברטיות בישות הנפשית שלו. רק הדרוג והתמהיל משתנים בכל אישיות, כך שאדם אחד יכול שיהיה בעל נטיות מוחצנות ועל כן יופיע כמוחצן. אבל יש בו כמות ניכרת של תכונות מופנמות גם, אשר יכולות להיות די מבוססות, למרות שהן עשויות להראות כמי שכוחות ההחצנה גברו עליהם. באופן דומה אישיות מופנמת הינה בעלת כמות מסוימת של כוחות החצנה המתגלים ברגעים ובמצבים מיוחדים.
האדם הינו תמיד ובכל מובן אפשרי, ישות המתבססת על שני כוחות מנוגדים. כוחות קוטביים מנוגדים כאלה, מגדירים ואוחזים זה בזה בין המיצרים. זה גם המקרה עם שתי התכונות הקוטביות של החצנה והפנמה.
מה מקורן של שתי נטיות אלה? האם יש איזור בממלכת נפש האדם כולה אשר הוא אינטרוברטי או אקסטרוברטי לחלוטין? או האם זו האישיות עצמה בפניה הכפולים?
אין זה נראה קשה מדי להשיב לשאלה הזו. התבוננות פשוטה פנימה, עשויה לעזור לנו להבין בעיה זו. כאשר לדוגמא, אנו מתבוננים ברעיון מורכב או כאשר אנו מנסים לפתור בעיה מסובכת, אנו מרכזים את מחשבותינו ודי זונחים את הסביבה שלנו. אנו נסוגים אל תוך ממלכה של רעיונות ומנסים לא לעשות שום דבר אחר פרט ל"לאסוף את מחשבותינו". אנו אפילו עוצמים עינינו ולפעמים משעינים את ראשנו על ידינו, בהפגיננו גישה אינטרוברטית.
התנהגותנו די שונה כשאנו עסוקים בפעילויות הקשורות בכוח הרצון שלנו. כאן אנו שוכחים עצמנו ומרותקים למושא פעילותנו. בין אם אנו בונים קיר לבנים או חופרים פיסת קרקע, בין אם אנו מיצרים זוג נעליים או חורשים שדה, כל עבודה כזו ואחרת, דורשת מהאדם שיזהה עצמו עם האובייקט. פועל שאינו אוהב את עבודתו, יתקשה לבצע את עבודתו באופן מושלם. בכל פעילות של רצון שאנו מבצעים, עלינו להחצין עצמנו על מנת לעשותה ולבצע אותה היטב. אנו מכירים את העובדה שמקור האינטרוברסיה מונח בספירה של החשיבה, כי כל החצנה נובעת מהרצון. שני הכוחות נחוצים לכל אדם, כיון שאנו יצורים חושבים כשם שאנו יצורים פועלים.
אדם שהינו אינטלקטואלי מדי, יהיה לו קושי גדול יותר ביצירת קשרים חברתיים מאשר הטיפוס האקטיבי יותר. האחרון, בעל פחות עכבות במפגש עם אדם אחר ישירות. ה"חושב" יהסס ויהיה יותר מתגונן כאשר ינסה ליצור קשר עם האחרים.
כאן מונח המקור לשתי התכונות הקובעות את הכיוון של כל קשר אנושי. אבל מהו האיזור שמהווה את המקור עצמו של הקשר? ננסה שוב לתרגל כמה התבוננויות פנימה. כל מה שמקיף אותנו, בין אם הינו חלק מהטבע או מעשה ידי אדם הינו בעל קשר מיוחד אלינו. אנו לא מבחינים בו, או חושבים עליו. אנו רק מזניחים אותו או מתאווים אליו. מיד כשאנו פוגשים באובייקט, אנו מעניקים לו כותרת של "חיבה" או "סלידה". ואל לא לאדם לחשוב שהוא כה אובייקטיבי באשר לתחושה של סימפטיה או אנטיפטיה כאשר הוא פוגש אובייקט. בכל דבר ולכל אדם, אנו חווים תחושה מיידית שעולה ממעמקי ישותנו. אנו חשים זאת גם עם חיות, פרחים, צמחים, אבנים וקריסטלים. צלילים ורעשים, צבעים וצללים, ריח וטעם – כל הסובב אותנו מצית בנו קשר רגשי.
הסוד של כל מצבי הקשר הוא, שהקשר בין פרטים ובין האובייקט הינו קשר רגשי. אנו פוגשים את העולם הסובב אותנו בספירה של הרגשות ועושים זאת באמצעות סימפטיה או אנטיפתיה. לעיתים קרובות מה שאנו חווים אינו סלידה או חיבה פשוטים. יש גוונים שונים של תחושות אמביוולנטיות. אנו יכולים לחבב ולסלוד מאותו אובייקט בו זמנית.
הסימפטיות שלנו תמיד קשורות עם החצנה, והאנטיפתיות עם כניסה פנימה. על כן עלינו להכיר שחיבה וסלידה הינם האמצעי של הקשר בין הפרט והעולם.
אנו פוגשים את הסביבה בשתי דרכים, רק שהכיוון שונה בכל פעם. סימפטיה גדולה מדי הינה קשה ובלתי נסבלת ממש כמו אנטיפתיה מוגזמת.
הכוחות החברתיים של האדם מונחים בספירה של הרגשות שלו. הוא פונה אל העולם עם כוחותיו הסימפטיים ונסוג עם הכוחות האנטיפתיים. זה סוג של תהליך נשימה בו נושפים סימפטיה ושואפים אנטיפתיה. זהו המצב של הקשר האנושי. קושי בקשר אנושי אינו מעיד בהכרח על אנטיפתיה גדולה, גם אין פירושו של דבר להיות בעל חיבה או סלידה אלא להיות בעל יכולת רגשית מועטה.
האדם מציג את הקשר שלו בעולם בספירה של החיים הרגשיים. הוא פוגש את סביבתו באמצעות האנטיפתיה כמו גם בסימפטיה. אהבה ושנאה, הפנמה והחצנה, הינם היסודות הנחוצים ככלים לקיום החברתי שלו. בילדות לומד הוא לתרגל כוחות אלה.
הילד היחיד
הבה נשוב למרכיב הנקבע על ידי הקונסטלציה המשפחתית במהלך הילדות ונראה כיצד הוא משפיע על הקשר החברתי שלנו בספירה המסוימת הזו של חיינו הרגשיים.
איזה נטל יכול להיות המצב המשפחתי על גילוי רגשותינו? האם הדברים שאנו אוהבים או שונאים נקבעים על ידי מספר האחים או האחיות ביניהם אנו גדלים?
כדי לא לסבך יתר על המידה אנו נדון תחילה בקונסטלציה מאד מיוחדת – ילד יחיד. דוגמא מוזרה זו של אדם שגדל ישירות תחת החסות של הוריו, בהיותו האחד והיחיד שלהם. החיים של ההורים מרוכזים סביב ילד יחיד זה, אשר קיומו מקובע לאמא ואבא. זהו מצב די מיוחד, ואנו יכולים להרוויח כמה תובנות מאופיו הייחודי.
ילד יחיד נשמר מסביבתו החברתית המיידית. הוא צופה עליה וסביבו יש עולם מוכר ובכל זאת מנוכר. הוא מבחין בו אבל לא נכנס אליו. הוא לוקח חלק בפעילויות העולם מבלי שבאמת יקח חלק. הוא אינו ילד שיכול לשכוח עצמו. הוא צופה אשר שומר מרחק בינו ובין העולם סביבו.
ילד יחיד משתוקק להיות כמו אנשים אחרים, עליזים וחסרי דאגות, שמחים ועליזים, פורצים קדימה ונסוגים. אך כל זה זר לו. הוא עומד וצופה אל האינסוף, בהיותו ילד שעל הסף.
הקונסטלציה המשפחתית מביאה לכך שהחיים הרגשיים שלו נותרים לא מאומנים, בהעדר אחים או אחיות שאיתם היה יכול להתקיים מגע קבוע אפשרי. אין כל חיכוך, מריבה, ויכוח או חיבה. הוא ילד בודד. הוא שואף להיות עם אחרים אבל כשהוא איתם, הוא רוצה להיות לבד. זו העמדה האמביוולנטית של רגשותיו של ילד יחיד: לפגוש ולהתאחד עם אחרים ולהימנע מלעשות זאת בו זמנית. לילד היחיד אין אף אחד פרט להוריו. מאידך הם אינם שווים לו, ועל אף שהם מספקים לו מחסה ורווחה, הם אנשים מבוגרים העומדים מאחוריו וסביבו אך לא לצידו.
המצב האמביוולנטי של חיי הרגש של הילד היחיד, הופך להיות מוטמע לתוך המבנה שלו שהוא נותר עימו לשארית חייו.
ילד יחיד, אשר גדל יישאר בודד בהוויתו. הוא עומד במידת מה על סף הקיום, מבלי יכולת לצעוד אל המלאות של החיים. ילדים בודדים רבים כאלה מראים התנהגויות נאורוטיות ייחודיות בחיים המאוחרים יותר. בשל בדידותם, הם מפתחים התנהגויות מוזרות, הופכים לנזירים או לאקסצנטרים.
יש צורות שונות של "יחידות". הן מגוונות כשם שהקיום האנושי מגוון. ובכל זאת בכל הואריאציות נשמע הצליל של היחידות דרך הקושי לקיים קשר ראוי עם הזולת ולחיות חיים טבעיים בהם האדם הוא רק אחד מיני רבים.
הילד היחיד מצפה לעיתים קרובות מדי להיות מוכר חברתית ומוערך. בהיותו בלתי מסוגל להיות אחד מיני רבים, הוא שואף למעמד מיוחד בחיים. הוא שואף לעיתים קרובות למעמד יוצא מן הכלל ויהיה בלתי מסופק בטרם ישיג אותו. הילד היחיד, ייטולטל לעיתים קרובות בין קשר חברתי רב מדי לדל מדי, כיוון שהוא בדרך כלל חסר ביטחון ביכולותיו החברתיות. נשים יראו זאת בצורה מסויימת של התבדלות ובקשיחות ביחסן לילדיהן שלהן עצמן. רבות נותרות לא נשואות ואם הן נישאות, הן לא מתאימות עצמן לחיי משפחתן שלהן.
כל זה מציג תמונה עצובה של הילד היחיד. אבל אין הכוונה שזה יאמר עם כוונה להוות אזהרה, ילדים אלה חייבים אף הם להתקיים במערך הכלל אנושי, תכונותיהם יכולות להוביל להישגים גדולים ולהגשמתם. נוכח מצבו היוצא דופן, הילד היחיד יכול לשאוף למקומות שלעיתים יהיו בלתי ניתנים להשגה עבור אחרים.
הבכור
בזמנים עתיקים הבכור היה המדהים מכול. גם היום, תמיד הראשון מיוחד עבור הוריו. אף ילד לא מצפים לו עם כה הרבה שמחה. במשך חודשים מלאים ההורים הצעירים חום ורגשות סנטימנטליים. הם חולקים את הסוד המשותף, שיש להם ילד מבשרם. הם חשים מוקפים תהילה וחסד.
בזמנים עתיקים, הבכור לא היה שייך להורים אלא ליישות אלוהית שהיתה ראש השבט, ולרוב היה מוקרב. כיום זה נראה לנו אכזרי, אך מנהגים אלו היו ביטוי לגישה הדתית ולכבוד האלוהי. בהודו, בתחילת המאה ה-19 הקריבו בכור לגנגס. הקרבת הילד היא מנהג מקודש, גם אם הגיע אחרי קשיים בפוריות.
באוגנדה, אם הבכור של הצ'יף היה בן, האם היתה חונקת אותו ומדווחת שנפטר בלידה. זה היה בשביל להבטיח את החיים של האב. בן ראשון זה סימן שהאב ימות בקרוב והבן ירש אותו.
המשמעות הפנימית של ההקרבה היא שהבכור נשלח חזרה לעולמות הרוח בכדי להיות השומר של כל המשפחה. הוא ינחה את שאר הילדים ברדתם לאדמה, וישאר היישות הרוחנית המנחה.
באירוע עקדת יצחק, האל גאל את אברהם ואייל הונח במקום הילד, ובתקופת הנביאים, היה מקום מפגש בו הורים שרפו את ילדיהם לבעל או למולך. בגיא בן-הינום מחוץ לחומות העיר, מקום שהושאל לשם כך. אירועים אלה נמצאים בתת מודע הקולקטיבי של כולנו.
ההילה המיוחדת סביב הבכור היא חלק מדפוס שהוטבע בקיום המנטלי שלנו. זה נכון גם לילד היחיד. שניהם ילדים מיוחדים עקב המעמד של הלידה.
הילד היחיד נשאר בודד, מופרד מילדים, רועה בלי עדר, נסיך בלי ממלכה. הבכור – היה זמן מה ילד יחיד עד הולדת התינוק שאחריו.
המפגש עם הילד השני ממלא מקום חשוב ביותר בהתפתחות הילד. שני היריבים הקטנים, מוצאים אחד את השני, בתנאי שההורים לא יעדיפו את אחד מהם. על האב ובמיוחד על האם, להיות מאד מודעים למה שהם עושים וחשים.
להתייחס לבכור כמו לשני באכפתיות שווה ולתת להם הנחיה שווה, הינו מה שיעשה את כל ההבדל עבורם בלהתגבר על הקשיים הראשונים. רגעים קשים בגידול הילד מייגעים את ההורים והילדים, וצריך לדעת שלבכור יש יותר קשיים מאשר לאחרים. הוא חש שמקומו בסכנת הכחדה ע"י יישות שטרם הכיר. לפתע יש עוד ילד שנמצא שם, חולק איתו את החדר, הבית ואת הביטחון הקיומי של ההורים.
לילד השני – השוק לעיתים יותר גדול. הוא התכוון לבוא ולהצטרף להורים ויש שם כבר מישהו שתפס את מקומו.
כך מתפתחות שתי גישות:
הילד הראשון צריך להגן על מקומו הכבוש, ואילו על השני, לכבוש את זה אשר מוגן על ידי האחר.
המקומות שלהם שונים באופן מיוחד וזה מעצב את האופי הסוציאלי לצמיתות.
הראשון – מגן הנאמנות, המסורת, המשפחה, מגן על העבר מפני חדירת רעיונות חדשים ופעולות. עליו לשמור את אשר הושג. עליו לעמוד על המשמר, על כל מה שקשור לעבר, אם מוצא חן בעיניו ואם לא. יש המון בכורים במעמד של שופטים, עורכי דין ומשפטנים, הרבה יותר בהשוואה הגדולה לשני ולשלישי. היכן שנדרשים חוקים, צווים, מסורת והמשכיות, לבכור יש את מקומו.
הבכור נקרא לכתר, למנהיגות המשפחה, השושלת, רוחנית או חומרית. מטלות אלו ושמירה על הקיים הן ממטלות הבכור ומונחות על כתפו, לכך אומן מילדותו המוקדמת.
ככל שנולדים יותר אחים ואחיות, המעמד שלו נהיה יותר מובן. הוא הזיקה בין ההורים לאחים. זיקה יכולה להיות גשר או מחסום. שער פתוח או סגור. אלו שני מאפיינים של הבכור. הוא יכול לחסום את הדרך או לחבר עבר ועתיד. יש לו שתי פנים. אחת מופנית להורים שמייצגים עבר והשנייה מביטה אל האחים, דרכם מביט לעתיד.
המעמד של הבכור, מקושר לתפקיד בשטף החיים. עובדה מבוססת היא, שבין הבכורים יש אחוז גבוה של בנים וזה הולך וקטן בהדרגה לכיוון הילד השלישי. עם הרביעי זה מתחיל לעלות שוב. לילד הראשון אין מזג מרוחק כמו של הילד היחיד. היחיד, עשויי להגיע למקומות גבוהים בחיים, אבל תמיד יהיה הנזיר, אדם המשתוקק לחברה אבל מתקשה להשיגה. הבכור בצורה יוצאת דופן אינו יישות בודדה. עליו להיות טיפוס מנהיג, הראשון בין אחיו ואח"כ בין אנשים סביבו. יש לו חוש גבוה לאחריות והוא מרגיש שעליו לתת דין וחשבון על כל דבר. עליו לפתח גאווה, שתלטנות, בכדי לציית עם דרישות הקשורות לחוש האחריות שלו. הוא עלול לסגל לעצמו הרגל של ציווי על אשתו וילדיו. הוא מאמין שיש לשאול בעצתו לפני כל פעולה והחלטה גם במשפחה המורחבת.
הבכורים הם מלאי מרירות ויש להם חוש להימנעות כשהם תחת הרושם שלא די תשומת לב מגיעה למקום שהם השיגו.
ישנה נימה קבועה של אשמה מחוברת להישגים שלהם, זה מכיוון שעליהם לוותר על כמה אפשרויות כפתוחות לאחרים במהלך ילדותם המוקדמת. על הבכור להגן גם כשירצה להתקיף. עליו לציית גם כשיש לו מחשבה שזה טעות לעשות את זה, לרוב יציית למרות רצונו להתנגד. הוא חיל החילוף האיטי אך הבטוח במצעד ההתפתחות של האנושות.
יש מתח מריר וחזק במבנה הרגשי של הבכור. לרוב יהיה חסר סבלנות עד שיגיע לתפקיד הגבוה ביותר. זה בהתאמה לשאיפה האידאליסטית וההשתוקקות להציל את העולם. אבל מול המתח הפנימי הזה נשאר הכוח הטבוע בו של היותו בכור עם הצורך להגן ולשמור.
מאפיינים כלליים אלה תלויים גם בדפוסים שונים של הקונסטלציה המשפחתית אליה שייך הילד. יהיה זה אחרת להיות בכור משניים או בכור מתוך שניים ויותר, כל התמונה משתנה באם אחרי הבכור יש אחים או אחיות.
במשפחה של שני ילדים יש ארבע אפשרויות:
שני בנים ושתי בנות, בן ובת, בת ובן.
דפוסי המשפחה הם כמו מוטיבים מוסיקליים. יש מוטיב של שתי אחיות:
הבכורה מרגישה מחויבות כלפי הצעירה ומתנהגת בהתאם. הגדולה מפתחת גישה שלא תמיד נעימה לסובבים. אצל הרבה מתפתחת נטייה זכרית המכסה את הילדה והאישה שבתוכן.
איכויות זכריות אלו יכולות להיות מטבע שונה. אחת מפתחת גישה מתלוצצת ועליזה והרגלים כוחניים, מתנהגת יותר כמו סטודנט חופשי מאשר כילדה רגילה. בכורה אחרת תהיה הפוכה. הבכורה תופסת עמדה של אח ואז סוג של איכות אנדרוגנית עלולה להופיע בה.
הפוך קורה אם לבכורה יש אח. האיכות הנשית והמידות הן שכיחות מאד והן מתגלות באופנים שונים. אצל האחת, הצד האימהי יתפתח במיוחד, אצל השנייה, יתגלו השתוקקות לתמיכה ועזרה. מאד מעניין להתבונן על השונות לאחר שהמפתח לזיהוי קיים.
זה מדהים לגלות איך מעט תשומת לב ניתנה עד כה לכל האיכויות האנושיות וליחס שלהם לסביבה הילדית.
במשפחה של שלוש אחיות, שוב הבכורה מקבלת תפקיד שונה.
לבכורה יש משהו בהתנהגות הסוציאלית שאופייני, אבל קשה לתארו במילים. מבלי להבין את זה, היא מתגלה כאשה מהמעמד הגבוה, דוכסית או אשת הלורד או משהו כזה, וקשה להגיע אליה. הבכורות לאחיות יוצרות קשר עם אנשים אחרים כמו דרך קליפה ורק אחרי שהן גדלות ובונות משפחה בעצמן, הן יכולות לשנות את ההרגלים שלהם. האם שתי האחיות יתנהגו כנשות חצר והאם הן מספקות את הרקע למלכה שלהם להתנהג בהתאם?
כשאח מגיע לחבורה הכל משתנה לכוון הנורמלי.
שתי אחיות ואח, או אח אחד ואחות אחת, המאפיינים הכלליים של הבכור עוברים יותר לרקע ללא חריגות לעבר השונות והמוזרויות.
סוגי התגובות של אחים בכורים לדפוסי המשפחה, הם שוב לגמרי שונים.
התפתחות האישיות אצל בנים נוטה להיות הרבה יותר מרוכזת בעצמה, והם נוהגים עקב כך באופן אחר. אם עליהם לתקשר עם שלושה אחים, יהא על הבכור, להתכונן בכדי לשמר את עמדתו כמנהיג. בנים אחדים ימשיכו לרדוף אחר נטיות מיוחדות בכדי להשיג שלמות בתחום זה או אחר של פעילותם. הם יכולים לאמן תחביב מסוים או תחום לימוד וכך להפגין את הכישורים והאיכויות שלהם.
כאשר אחות או שתי אחיות נכנסות למשפחה, הבכור שוקע הרבה יותר בנינוחות וההרגלים הסוציאליים שלו נאים יותר. אם מצד שני, יש שתים או שלוש אחיות בנתיב שלו ושום אח שישאיר את האיזון בסקאלה, הבכור מראה סימנים של היותו פחה. זה תלוי בו לאיזה סוג של פחה יהיה. מלא הומור טוב או בוס נרגן ולא נעים.
בן עם אחות אחת יפתח איכות של רוגע. הוא עשוי להיות קשוח, מנהל בי"ס מבוגר, כי דמיין עצמו מאז ומתמיד כמורה של בת לוויתו ממין נקבה.
אם יש לו אח ולא אחות, הבכור הופך בטוח בעצמו ופטרוני. מהילדות המוקדמת היה לו משרת צמוד, האח הקטן היה עבורו שוליה, שומר המשחק.
בכל הצורות וההתנהגויות השונות, ההתנהגות החברתית של הבכורים מתפתחת. מה שלעיתים קרובות נחשב לתכונה מולדת השייכת כאינדיבידואל כעת מתגלה כגישה נרכשת המעוצבת בחוויות מוקדמות בין אחים ואחיות.
יהיה זה בעל ערך לעקוב אחרי הסממנים המבוססים על התבוננות במקרים אחדים שניתן לחשוב אותם.
בכדי להשלים את התמונה של הבכור יש לקחת בחשבון צד נוסף ברקע שלו – יחסיו עם אבא ואמא. בכבוד הזה, מחזיק הבכור בפוזיציה ייחודית. הוא המתווך בין הוריו ושאר האחים והאחיות. בזהירות ובחכמה, ינסו הוריו לשמר את היחס לכל אחד מהילדים, אך תמיד יהא זה הבכור שישא את האימפקט המלא של יחסי גומלין בין הורים לילדים. הוא זה שפניו פונות לשני הכיוונים: להוריו כמייצגי העבר, לאחיו כערב לעתידם. הוא לא שייך לאף אחד משניהם, כי להורים הוא ילד ולאחים הוא מהווה תחליף של ההורים. הוא במעמד שנוי במחלוקת. ההורים הם הקפטן של ספינת המשפחה, הבכור הוא ההגאי של הספינה. הוא חלק מאנשי הצוות ומאידך הוא לא. ככל שהוא גדל, הקשיחות אוחזת יותר ויותר בהגה.
לעיתים רחוקות יחווה הבכור את היופי שבילדות. מההתחלה הוא מודע יותר לכל דבר מסביב, כולל לעצמו, וכך הוא מאבד את הגישה הטבעית של הילד. כל הבכורים מהווים עמודים של הגשר עליו אנשים אחרים צועדים. זוהי משימה מיוחדת המסומנת לבכורים.
ברומא העתיקה לאל יאנוס (שעל שמו החודש הלועזי הראשון – ינואר) היה ראש עם שני פנים מביטים קדימה ואחורה. אחד מהם היה מזוקן ונראה כמייצג איש בוגר לעיתים זקן. הפנים האחרות היו חלקות וצעירות בהבעתן. הוא מייצג את הכוחות של הבכורים. כשהביט לעבר, הוא נשא את הפנים של אביו סטורן. כשהביט לעתיד – נשא את פני יופיטר. זהו הבכור – שכוחו גבר על כל האלים האחרים.
האב והילד מוצגים כאחד וזה דמותו של הבכור. הוא שומר על הדלת הראשית בבית, כי הוא השער בין ההורים לשאר האחים.
הבכורים מתאפיינים בכך שבו זמנית הם גם שומרים וגם פותחים את שער ההתקדמות. הרומאים הם גם הבכורים של אירופה, הם אוחזים בהיסטוריה החיצונית והיוונים בהיסטוריה הפנימית.
ילד שני
בחיפושינו אחר ניתוח הגישות הסוציאליות של אנשים בהקשר למיקומם במסגרת המשפחתית, נתקלנו עד כה באפיונים ספציפיים של הילד היחיד ושל הילד הבכור. גילינו אלו מאפייני התנהגות הינם כמעט בלתי משתנים ומקושרים לילד יחיד, כשילד ראשון מראה אפיון תבניתי דומה של התנהגות חברתית. אפיינו את זה כ"מגן" האמונה והמסורת, מגן המשפחה. הבכור משמר את העבר מפני הסתערות של רעיונות ופעולות חדשים. ועל כן ראוי לציון שהמייסד של הפסיכולוגיה האינדיבידואלית, אדלר שניסה אף הוא לחקור את השפעות הקונסטלציה המשפחתית על התפתחות הפסיכולוגית של האדם, הגיע למסקנות די דומות. בן בכור, גילה אדלר, היה בד"כ תלותי קונבנציונלי סמכותי, ילד שומר חוק, עומד ליד הוריו בגישה מגוננת ולפעמים שתלטנית כלפי האחים הצעירים. אבל זה אינו בשום פנים ואופן תבנית קבועה של הבכור – מאחר שהילד עשוי להיות מודח מכסאו על ידי הילד השני, עד כדי כך שהוא מאבד את בטחונו העצמי ומסרב לקבל אחריות. אבל "בכור" שהוריו נתנו לו הסבר חכם ואוהב של הבאים אחריו במשפחה, באופן שמרגיש כנוטל חלק שווה בדאגה לרווחתם, סביר שלא יאבד את בטחונו או יכשל בתפקידו לשמור על מנהיגותו.
בתיאור זה, כמה מהצורות הבסיסיות והקווים המאפיינים של ילד ראשון מתוארים והופכים לקרובים למסקנות העצמאיות שלנו. זו ההוכחה הראשונה של גרעין האמת בוורסיה שלנו של השאלות הללו. אדלר ניגש אליהם מזווית שונה לגמרי. הוא מנסה למצוא את הסיבה להתנהגות פסיכוטית ונוירוטית במבנה של אופי האדם, ועל כן הובל לשקול את התפקיד שמלאה הקונסטלציה המשפחתית. הוא לא הבין שהילד ההולך ומתבגר, מושפע בעיקר מההרגלים החברתיים על ידי המיקום שלו במשפחה, ושכל התכונות האחרות נובעות מספירות אחרות. הוא תיאר את ההבדל בין הילדים השונים במשפחה כמעט אך ורק על ידי המיקום או על ידי הסדר שלהם. זו בכל אופן, הערכת יתר אשר מפחיתה את כל התכונות האישיות, שכל אדם מביא איתו כאשר הוא נכנס לשדה הארצי. עלי לחזור ולומר שרק ההרגלים הסוציאליים ולא האחרים נקבעים על ידי הסדר של המעגל המשפחתי במיקומו של הילד.
לפסיכולוגיה אינדיבידואלית, יש רעיונות מיוחדים על הילד השני. הילד השני הינו בדרך כלל מורד. סמכות איננה קוסמת לו והוא יגונן על אחיו ואחיותיו הצעירים מפני המבוגר וההורים, יותר מאשר ישלוט בעצמו. הילד השני, הינו לרוב מנפץ מוסכמות, גלאי ושואף אל הלא ידוע. הוא נולד "מודרני". יתכן שלא יהיו לו תכונות יצירתיות יותר מלילדים אחרים אבל הוא מדורבן על ידי רצונו לגבור על האח המבוגר, תוך שהוא משתמש באופן החלטי ופרקטי בתכונות שיש לו. מן הצד שני, הדוגמא של האח הבוגר, עלולה להציב מודל גבוה ורציני מדי על ידי תכונותיו הנוצצות והפריבילגיה של היות הבכור. השני – מתוך שנואש מלהעתיק מהבוגר, עלול להפוך ללא ממושמע בצורה קיצונית, ילד קשה, או לרדת מהפסים כליל.
מתיאור זה ברור בפסיכולוגיה אינדיבידואלית מהן התכונות הבסיסיות המתוארות עבור הילד הראשון כמו גם עבור הילד השני. הן בעלות ערך באותה מידה והקריטריון הוא המניע שלהם ל"מקום תחת השמש". לדעת אדלר הילד השני הינו הממשיך של הבכור, ושניהם במירוץ לחיים ולמוות. כאן ניתן להבחין בהשפעה ההרסנית של הרעיונות של דרווין. כמו כן עבור אדלר החיים הינם מאבק להישרדות של המתאים ביותר. קרב מתמשך בלתי פוסק אשר החל בילדות המוקדמת במקלט של המשפחה.
ככל שהניסיונות והתצפיות של קארל קוניג יכולות להעיד, האופי של כל ילד שני הינו שונה לחלוטין מזה של הראשון. לשני, רק לעיתים רחוקות יש כוונה להדביק את הפער בינו ובין אחיו או אחותו הבוגרים. השני אינו מנצח ובשום פנים ואופן אינו מגן. זהו ילד שנולד לתוך מקום מיוחד במטרה למלא משימה שונה לחלוטין ברשת של החיים האנושיים.
המקום בקונסטלציה המשפחתית אינו מקרי בלבד. ההיפך במקרה זה – לכל אחד מאיתנו המקום של הלידה נתחבר על פי תוכנית חיים שמיועדת לו על ידי הגורל. זה סדר ידוע מראש, ששם אדם אחד ראשון ואת האחר שני או שלישי. דרגות אלו נועדו לצקת את ההרגלים החברתיים של בעליהם. הטבע הפנימי של היחיד מוכן בחוכמה כדי להתמודד עם משימות אלו של הגורל. תהיה זו מחשבה פשוטה מדי לחשוב שהמשפחה הינה מגרש מרוצים בו הילדים השונים רק מתחילים את המירוץ שלהם. על מגרש זה, הבכור בעל הסיכויים הטובים ביותר לנצח וכל השאר פרט לשני הרחק מאחור. כל ילד הינו בעל משימה אחרת למלא בהתאם למיקומו. זוהי תקוותנו כאן להסביר את הנטיות השונות כך שניתן יהיה לחוות את המשמעות הגבוהה וזו תוכל להתגלות. דיסהרמוניה תתרחש, כאשר הילד הראשון מקבל משימה של השני או כאשר השני אחרי מותו של אח בכור נאלץ לקבל את מקומו. כאן לעיתים קרובות נמצאים השורשים של הפרעות פסיכוטיות ונוירוטיות בספירה של ההתנהגות החברתית. ככל שילד שלישי נשאר במקום השלישי והילד השני במקום השני הכל בסדר. עלינו ללמוד לדעת את התפקיד של השני על מנת להבין את מקומו בסדר החברתי.
דימוי ארכיטיפי לכך הונח בספר בראשית בפרק הרביעי המתאר את קין והבל – קין הבכור והבל הצעיר השני. שניהם מביאים את קורבנם לאלוהים. הקורבן של הבל התקבל ושל קין סורב. "ויהי בהיותם בשדה ויקם קין אל הבל אחיו והרגו." בראשית ד' ח'. ברגע זה של ההיסטוריה האנושית המשימות הבלתי משתנות של הראשון והשני הונחו באופן פשוט ופתוח. כל בכור נושא בתוכו חלק מהגורל הקייני על כתפיו. כל ילד שני נושא את גורל הבל, בקבלה שמיימית ובחוסר הרמוניה ארצית. נקודות אלה הינן הראשונות שעלינו להבין.
התנ"כ מתאר את שני האחים הראשונים של כל האנושות בדרך קרקטריסטית. קין היה עובד אדמה הבל רועה צאן. אם נחפש את המשמעות העמוקה ביותר של אלה, לא נוכל להסתפק עם התשובה הפשוטה שקין היה עובד אדמה והבל רועה צאן. התנ"כ מעורר בקורא המודרני את הדימויים הארכיטיפים מאחורי התיאור כאשר קין מתואר כעובד אדמה. הקללה אשר שמע אדם בגירוש מגן העדן, נשמעת בתוך התיאור. "ארורה האדמה בעבורך, בעצבון תאכלנה כל ימי חייך. וקוץ ודרדר תצמיח לך, ואכלת את עשב השדה. בזיעת אפיך תאכל לחם, עד שובך אל האדמה כי ממנה לוקחת, כי עפר אתה ואל עפר תשוב" בראשית ג' יח יט. חלק חבוי זה של הגינוי שליוה את עזיבתו של אדם את גן עדן עובר הלאה לקין. זה יורש את אשמתו של אביו וצריך מאז ואילך לשאת אותה בעצמו. הבכור הופך להיות הנושא של קללת האב. עליו לעבוד את האדמה, בזיעת אפיו.
הבל הרועה הינו בעל אופי שונה. הוא חבר ובן לוויה של העדר שלו. הוא חי בין הבהמות וחולק את חייהם חסרי הדאגה. אנו יכולים לדמיין אותו יושב על גזע עץ, מגלף חליל מחוטר ומנגן מנגינה של שמחה, אל היופי השקט של העולם. ליבו ושכלו מלאים בפלאי הארץ. הוא אוהב את העצים ועוקב אחר העננים החולפים במבטו. קין הולך ליד המחרשה, חורש תלמים, באדמה, גבו כפוף וכתפיו קורעות תחת כובד משקל גורלו. משימתו היא לכבול עצמו לאדמה, ולחבר עצמו אף יותר בכוח המשיכה של הארץ והחומר. עליו לעבד ולחרוש, לחפור ולזרוע, לכרות ולהכות בפטיש, לעבוד בנפחיה, ולעצב את כל החומר לצורות ותפקידים.
הבל חולם, ומקשיב לקול רגשותיו. הוא הולך אחר מסלול מחשבותיו ושואף להיות חזרה בממלכה ממנה הגיע. העניין שלו איננו בארץ, בצרכיה ובגורלה. הוא שואף לספירות גבוהות יותר של הקיום. קין, עסוק בטרנספורמציה של הארץ, בעוד משימתו של הבל להתגבר על הארץ. קין שקוע במשימות ההווה, הבל מקשיב לעבר ומתכונן אל העתיד. כאן מונחת המשמעות האמיתית של סירוב המנחה של קין והקבלה של המנחה של הבל. מקומו של קין על הארץ והעשן של מנחתו של פירותיו ומתנותיו חוזר אל הקרקע ממנה עלה. מנחת הבל, מתקבלת כיוון שמקומה אינו על הארץ אלא בעולם הרוח. קין מסתכל מטה אל עשן מנחתו, הבל מביט מעלה אל הממלכות בהן מתקבלת מנחתו.
על קין לשחוט את הבל כך שהמסלול שהטווה עבור אדם יוגשם. קין, עושה צעד נוסף בהתרחקותו מגן עדן, הוא ממשיך את הדרך שהוריו בחרו. הבל רואה את שאיפותיו שלו את רצונו של כל אדם לחזור לבית אביו. אבל קין, הינו בן החוזר בתשובה שחייב לצאת אל העולם וככזה לשאת על כתפיו את הציווי האלוהי. קין שוחט את הבל מתוך צייתנות לאלוהים, הוא הילד של האלוהים. "ויאמר לו יהוה: לכן כל הורג קין, שבעתיים יוקם. וישם ה' לקין אות לבלתי הכות אתו כל מוצאו" בראשית ד' טו.
כל ילד בכור נושא את אות קין על מצחו. הוא נושא את מעשהו של קין כנטל עמוק, בתת המודע קבור הזיכרון של המעשה. לעיתים, הכוחות המרוסנים של הזיכרון עולים והבל נוסף נרצח. כולנו נושאים את האימפקט של המעשים הקדומים של האדם כמחוות חבויות בעומק ישותנו.
הבל על אף שנרצח על ידי אחיו נשאר בן לווייתו הקבוע. בכל ילד שני גדל הבל חדש. הוא נושא בעצמו את השאיפה לממלכת האל אליה הוא רוצה לשוב. הבל רק לעיתים רחוקות לוחם. לרוב הוא חלוץ, מחפש, חולם, משורר או קדוש. הוא לא טרוד בענייני העולם הזה, ואוהב לחיות ללא מאמץ רב מדי. הקיום איננו זיעה ועבודה בלבד, כי אם שמחה ואושר, חוויות ופלאים. הבל לוקח את הדברים בקלות יתרה מקין. ליבו אוהב את העולם, כיון שהוא אינו מהווה איום עבורו כשם שהוא עבור קין. להבל יש חוש הומור והוא צריך כמות גדולה של אכזבה כדי שירגיש מריר, בעוד שקין יותר מודאג. קין חי תחת "קללת החובה", החיים עבורו הינם חובה שיש לכבד בכל דרך אפשרית. הקין שבתוכנו אינו מסכים לפנאי ולשמחה, ליום חופשי ולטיול בשדות. מריבות רבות בין אנשים היו מובנות ביתר קלות אם הצדדים היריבים היו מודעים לעובדות שתוארו. כמה פעמים יכול מורה שהינו בן בכור להפוך את חייו של תלמידו שהינו בן שני לעינוי, פשוט מכיוון שהוא מצפה לחוש חובה במקום שהוא לא קיים. הוא מצפה למסגרת רצינית של מחשבה במקום שמשחק והנאה חיים במקומה. מצבים עולים בהתמדה ומובילים לשנאה בין אנשים בגלל הקין וההבל שבתוכם, הנלחמים שוב זה בזה. וזה תמיד קין שרוצח את הבל, אבל ההמשך של המעשה הינו אסון עבור קין. הבל סובל אבל קין מתייסר. הבל נושא את המכה אבל לקבל אותה מכאיב פחות מאשר לתת אתה. קין, פוצע עצמו כאשר הוא מכה את הבל ואין לו כל יכולת להתנגד לזה.
דוגמא טיפוסית למאבק הנצחי הזה הינו הסדק בין פרויד לאדלר. הם היו שותפים קרובים כעשר שנים, אך בהדרגה השתלטה הגישה של פרויד אשר כילד ראשון, לא יכול היה לשאת את הרוח חסרת הדאגות של אדלר שהיה השני. קין רצח את הבל, וזה קיבל את המכה. פרויד לבסוף, היה הסובל. הוא לעולם לא היה מסוגל להפוך את המרירות בשכלו לסלחנות.
ה"ציווי הקדום" מעניק לכל ילד שני כוחות רוחניים מיוחדים שהינם שלו בתורשה. הוא קרוב יותר לממלכת האלוהים מכל אדם אחר על הארץ. זו הזכות המיוחדת שלו, אך זוהי גם סכנה. זה יכול לעשותו אליטיסטי אך גם לפגום בו ולהפכו לרמאי או שרלטן. להיות ילד שני לרוב פירושו ללכת על חבל דק בין שמיים וארץ. הסגולה של הילד השני קשורה ליכולת לשמור על שיווי המשקל בין העליונים והתחתונים.
האופי של הבן שני משתנה בהדרגה כאשר הילד השני הינו בת.
אז התכונות הנשיות בלאו הכי של הבל, גדלות באופן שהיא עלולה לגדול לאדם חלש ומרושל. מאידך, אם המרחק בינה ובין הבכור אינו גדול מדי, היא עשויה לרכוש כמה מהמאפיינים של בן בכור, בקבלה מאחיה את המשימה של היות בוגרת. זה בדרך כלל לא לטובת אף אחד מן השניים. האחות הופכת אשה תלותית עם אישיות חלשה, והבן לעיתים קרובות אפוף בתוך התהילה של עצמו בהיותו הילד השני והראשון בו זמנית.
דבר דומה קורה כאשר אח בכור מת והשני נדרש להיכנס לנעליו. הוא אפוף בניחוח לא מציאותי המקיף אותו והופך את לידת ישותו האמיתית שלו לקשה. אנשים אלה מתנהגים כאילו הם קין בעוד שלמעשה הם הבל והחיים הינם עבורם מתח מתמשך פחות או יותר בין העצמי האמיתי והנרכש שלהם.
הסיפור של עשיו ויעקב הינו תמונה מייצגת למשחק הגומלין בין האח הראשון והשני. עשיו – הינו המייצג של האדם העתיק. "ויהי עשיו איש יודע ציד, איש שדה, ויעקב איש תם יושב אהלים." בבראשית כ"ה כז. הוא פיתח כישורי חשיבה והיה מסוגל לחטוף בכוח את זכותו מלידה של אחיו הבכור עשיו. כל החיים המאוחרים של יעקב היו תוצאה של קיומו הכפול. היותו הילד השני עם המשימות של הבכור.
מה על המקבילה הנשית של הבל? בדימוי הארכיטיפי עבור הילדה השנייה היא לובשת את הגלימה של האחות המושלמת. יש לה משהו בישותה ובגישתה החברתית אשר משחרר את הדימוי הנצחי של תכונת קיום האחות. היא איננה הרעיה ואיננה האם. היא בראש ובראשונה האחות בת הלוייה של האדם, אשה, חברה ומשרתת.
היא יותר מכל נשארת ברקע. אין לה כל צורך להופיע, להבריק בתחום מסויים, או להפגין עצמה או את תכונותיה. זה לא תמיד בגלל צניעות או ביישנות. האחות השנייה יכולה להיות בעלת אישיות חזקה למדי, אך לרוב ברקע ולא בחזית המסך. מאחור, יכולה למשוך בחוטים ולהדריך את אלה אשר חיים סביבתה. גישתה התבוסתנית נכרת לעיתים קרובות. כוח של אי אגרסיה שקיים בה, הינו חזק יותר מאשר היכולת לאיזו מתקפה או מגננה.
ברקע של כל קהילה, בחוגים הקטנים יותר והרחבים יותר של המשפחה, בכל מקום בו יש הפרדה של אנשים החיים ביחד, במפעלים ובמשרדים, בקהילות ובכל מיני חברות, אחיות שניות בכל הואריאציות שלהן הינן בעלות מקום מיוחד.
הן מופיעות בכל הצורות האפשריות של תחפושת – בכוחנות, ברכות, בהתמסרות ובעריצות. אבל תמיד ובכל זמן, הן מייצגות את האחות הנצחית, האשה, שהינה בת לוויה, רעיה או אם של האדם.
מאחורי ילדות שניות אלה מופיע דימוי כמו זה שגילינו עבור האחים השניים. זו ארטמיס התאומה של אפולו, המתוארת בספרות המיתולוגית כ"ישות הנעה דרך היערות או משוטטת מעל רכסי הרים, תוך שהיא נסחפת על ידי הרוחות. יפייפיה וביישנית כמו חיות הפרא של היער, כך היא הבתולה הלא מאולפת. היא טהורה ושלוות נפש כמו אור הירח המראה לצייד את המעבר בסבך השיחים. עדינים או אכזריים, מגיעים חיציה ליעדם בביטחה. היא האלה של הטבע הפראי של הגופות הבתוליים, של הלבבות שלא ידעו את תאוות האהבה". מילים אלו מתארות את ישותה של ארטמיס, ובדימוי זה חיות כמה מהתכונות הבסיסיות של הילדה השנייה. אבל לארטמיס היו פנים רבות ושונות זו מזו, הפולחן שלה התרחב בכל המזרח הקרוב ולאורך החופים של דרום אירופה. במאות מקדשים היא הציגה צדדים מגוונים של ישותה ואת ההבדלים של מופעיה השונים. בהבדלים אלה ניתן היה להבחין בילדות שניות בגרעין של אלו אישיויות בתוכן הינן "ארטמיות" באופיין. ארטמיס היתה בראש ובראשונה אחות, אחיה אפולו היה האדון שלה, ומבלי לשרתו היא היתה בת לוויתו. על כן הביטוי המובן מאליו והברור ביותר של ארטמיס נמצא בילדות אשר ממשיכן הוא אח.
אם הראשונה הינה אחות – ילדות שניות יראו סימנים של הליכה בכיוון של קרירות נשית. הן הופכות בקלות למורות ולבתולות זקנות אמיתיות אם אינן משתדלות מגיל צעיר מאד להתגבר על נוקשותן. אלה הן הסטיות האפשריות. לאחיות שניות רבות ישנה נחישות רוחנית ולעיתים אפילו מלאכית נוכחת. הן אחיות מסורות, מורות, רופאות ועובדות סוציאליות, ותמיד מנגנות ב"כינור שני" ובכל זאת לא ניתן לוותר עליהן במעשיהן והישגיהן בקהילת האדם.
להבל יש קשר אינטימי עם עולם הרוח. לארטמיס, תכונה זהה יוצרת איחוד עם פלאי היופי של כל הקיום. הבל הינו המייצג של רוח האדם. ארטמיס המצהירה הנצחית על רוח האדם. לא הבל ולא ארטמיס, הינם ישויות של "ימי החול", הם שייכים לימי חג, להזדמנויות מיוחדות ולאירועים מיוחדים. עבודת הפרך של החיים זרה להם. הם יקבלו אותה עם עזרתם תהיה נחוצה ועבודתם תהא מוערכת. הם שומרים קשר רצוף עם הארץ ממנה באו. ילדים בכורים הינם דיירים בעלי זכויות אמיתיות על האדמה. ילדים שניים הינם אורחים – עבורם האדמה היא מקום מגורים זמני.
הבכור תואר כעמוד התווך של הגשר עליו צועדים אנשים אחרים. תפקידו לבנות את יסודות המקדש של האנושות. הילד השני מספק את העמודים ואת הכרכובים (קישוטים) של המקדש. הילדים השניים עומדים על היסודות שאחיהם ואחיותיהם הבכורים סיפקו, בעוד שהם עצמם פונים מעלה ותומכים בכוחותיהם העליונים. באופן זה אנו יכולים להבין את התפקידים השונים והגורל האחר המחובר לילד הראשון והשני. אבל נכון גם לראות את שיתוף הפעולה והאינטגרציה בין שתי קבוצות אלה. הם לא רק צריכים זה את זה, הם נחוצים לבניית המקדש של האנושות.
רק בהדרגה יוצאים הבדלים אלו לאור התודעה במהלך ההיסטוריה. הם מתבססים על ידע שהינו בעל חשיבות עליונה, בעיקר לזמננו הנוכחי. מאז מלחה"ע הראשונה, מבנה המשפחה, שהיה אבן הבניין של החברה האנושית, הלך ושקע במהירות. המסגרת שלה, מותקפת מבפנים כמו גם מבחוץ. כמו צורות ישנות אחרות היא קורסת מטה, ונמל המבטחים של ביטחון מוסרי, מוצא עצמו בתהליכים של דעיכה.
האם זהו תהליך חיוני? האם זו צורה שעובר עליה תהליך טבעי של התפרקות ומוות, או שזהו רק ארגון מחדש הדומה לזחל אשר מתגלם על מנת להיוולד מחדש ולהפוך לחרק בוגר?
דברים רבים שתפקדו עד כה מבלי כל שאלה, פסקו מלהיות כאלה. זה נכון בכל הספירות של החברה האנושית. משחק הגומלין בין ילדים להורים, אחים ואחיות, אדון ומשרת, מעסיק ועובד, פסקו מלהחזיק מתוקף התפקיד. המכניזם של החיים האנושיים בשדה החברתי מגיע לכדי קיפאון.
בכל מקום נרתמים "עוזרים" בתשלום ובהתנדבות, אשר מנסים להניע את התפקודים הללו, אבל לעיתים זה גורע במקום להיטיב. הכוונה לעובדים סוציאליים, פסיכיאטרים, מנהיגי נוער, יועצי נישואין, וסייעים חברתיים שונים, קציני מבחן, עובדי בריאות הנפש, מנהלים רפואיים, קליניקות, רופאים ועוד ועוד. צבא וירטואלי של משרתים מסורים מנסים לשפוך שמן למכניזם החברתי. כמה זמן זה עוד ימשיך לעבוד?
מה שפעם עבד ללא הרף, כעת, הופך באופן משמעותי יותר עניין להתבוננות מודעת ולהבנה. על מיליוני אנשים יהיה ללמוד משמעות חדשה ועמוקה יותר של היותם אב, אם, על הקמת משפחה, גידול ילדים, ותקשורת עם השכנים.
המשמעות של סדר הלידה שייכת לתוכנית זו של הפיכת מה שעבד עד כה אינסטינקטיבית – למודע. זו אינה שאלה של פסיכולוגיסטים או של סטודנטים למדעי החברה או סטטיסטיקאים. סדר הלידה והמשמעות העמוקה יותר הינה עניינם של סטודנטים למדעי ההומניזם. המארג והמורפולוגיה של מבנה האנושות צריך להיחקר מתוך תפיסה שלמותית, אם יש שאיפה להבין את סדר הלידה במשפחה. להיות בכור או ילד יחיד, השני או השלישי מצביע על משימות הנלווית לישות האנושית מלידה ועד מוות. זה לחלוטין לא יהיה נכון להצהיר שכולנו נולדנו שווים.מאחר ונולדנו בדרגה שונה בסדר המשפחה ואם אנו נושאים את גורל קין או הבל, יאנוס או ארטמיס זה יתן ביטויו בהבדל גדול ויצור דרך חיים שונה.
ילד שלישי
בין אם אנו נולדים כזכרים או כנקבות, זה מאד משמעותי בכל נטייה של קיומנו. אנו יודעים את זה היטב, ואנו נאלצים לארגן את חיינו בהתאם. החלוקה לשני מגדרים הינה מסקנה מתבקשת שאנו מתייחסים אליה כחלוקה הטבעית של מה שאנו יודעים. היא גם מחלקת את הממלכות של הטבע – הפלנטות והחיות. למעשה אין שום מהלך בחיים, שום תבנית התנהגותית שום צורה אורגנית שאינה נושאת את השונות הזו.
סדר הלידה הינו מוטיב נוסף של השפעה רבה בגורל האדם. זה לא חודר את כל ההוויה באופן כה עמוק כמו ההפרדה לזכר או נקבה. עד כה אנו לא יודעים על הבדלים במבנה הפיזי בין ילדים ראשונים, שניים ושלישיים. יחד עם זאת, המבנה של רגשותינו, מהלך התגובות והמשמעות השתנו על ידי העובדות האלו של הקונסטלציה המשפחתית. על כן יהיה זה מענייננו, להיות בעלי דיעה על האחוז היחסי של המספרים השונים של הילדים הראשון, השני והשלישי… מספרים אלה ישתנו על פי הטיפוסים השונים מהם יילקחו.
הילד השלישי נראה כחיצוני. השניים הראשונים החלו לקבל זה את זה וחולקים את חייהם כאשר לפתע, מגיע זר, אשר בהדרגה מפלס דרכו לקיומם המשותף וכעת עומד יחיד נגד שניים. השניים הראשונים גדלו להכיר זה את זה במשך זמן ניכר. הם למדו להסתדר ולהתייחס זה לזה כעובדות נתונות. בבת אחת מגיע "עולה חדש"! טבעי לחלוטין שהשניים הראשונים עומדים אל מול השלישי.
מתחילת חייו השלישי הוא ילד זר.
ראשית ישנה הספירה הדי מרוחקת של ההורים, אח"כ השכבה הבאה התפוסה על ידי שני האחים, ולבסוף יש את הילד השלישי. מקומו תופס עמדה בעלת משמעות מיוחדת, באם חלפו כמה שנים בין לידות השני והשלישי. אך גם אם יש רק שנתיים ביניהם – החותם של היותו חיצוני מסמל את ההגעה החדשה.
ילד שלישי יכול לפלס דרכו בהדרגה אל המעגל של שני אחיו או אחיותיו הראשונים. הוא ישקיע אפילו מאמץ גדול יותר למשימה זו, וינסה בכל דרך אפשרית, להיחשב חבר מכובד בקרב קודמיו.
אם בכל אופן הילד השלישי הינו ילד בעל כישורי לחימה מועטים, הוא יישאר מאחור ויעדיף להפנים את כעסו מאשר לנצח.
כאן אנו פוגשים שתיים מהגישות הבסיסיות של הילדים השלישיים. הם מרגישים נפרדים, לעיתים אפילו מנותקים מכל שאר בני האדם. הפרדה זו, בכל אופן, הינה מאד שונה, מזו שפגשנו בילד היחיד. זה האחרון תמיד מראה דרגה מסויימת של התבדלות. ילד ראשון עם כל התכונות שלו הוא מעל כל שאר בני האדם. לבדידות של הילד השלישי יש ניחוח שונה. היא נושאת את העוקץ של הנחיתות. הוא שואף לקחת חלק בחברת אנשים אחרים, ועדיין חי תחת הרושם הנוקשה שהאחרים אינם עסוקים בקיומו ולא עניינם להיות בחברתו.
אנשים רבים סובלים מהרגשת נחיתות זו אבל בתוכם זה בא והולך. בילד השלישי זוהי שכבה בסיסית של התנהגות חברתית. מימיו המוקדמים ואילך הוא מוצא עצמו בעמדה משונה. הוא חבר בחוג המשפחתי ועדיין הוא לא. הוא בתוכה כמו גם בחוץ. הוא שואף להיות אחד האחרים ולעולם לא יכול להשיג זאת. מובן שמצב כזה נותן לטבע המורכב של הילד השלישי, לבלוט. מנה הגונה של חוסר אמון כלפי כל שאר האנשים גדלה בתוכו. הוא חש זנוח או דחויי ותגובתו יכולה להיות בעלת אופי כפול. או נסיגה אל תוך ישותו ובנית גדר וחומה כנגד העולם העוין, או איסוף כוחו ופריצה החוצה תוך ניסיון עז לנצח בכוח, אשר לולא זה לא היה זמין לו.
בין הילדים השלישיים אנו פוגשים כמה מהאנשים שהיו קדושים ביותר אך גם טיפוסים שהם הרפתקנים וכאלה שמשמשים כחיילים פשוטים.
בילדים שלישיים רבים, עלול להתרחש שבר פתאומי בגורל שלהם. יש להם יחס קרוב הרבה יותר אל המציאות של המוות מאשר לראשונים והשניים.
הילד השלישי הינו אדם בעל הקשיים הגדולים ביותר בהשגת מטרתו. הוא פורח מהר אך גם כמל במהירות. ילד שלישי מלא בהבטחה שכמעט תמיד אינה מוגשמת. הוא ילד הפורח החוצה גבוה מדי ויש לו מעט מדי זמן להשיג את מטרתו.
לעיתים רחוקות הוא ישיג חיים שקטים ויציבים. לעולם הוא לא יהיה מסופק מהישגיו ותמיד ישאף ליותר. על כן המוטיב מתוך המיתולוגיה היוונית העולה במחשבה הוא – פאטון, בנו של הליוס, המבקש מאביו לתת לו לנהוג במרכבת השמש משך יום אחד, בשמיים. אחרי היסוס ארוך, מסכים הליוס. פאטון מתקין את המרכבה. כוחו אינו די על מנת להדריך את סוסי השמש הדחפנים והם בורחים איתו, מתקרבים לארץ ומציתים את העולם. זאוס עצמו חייב להתערב כדי למנוע אסון גדול מדי ומשליך את אחד מחיצי הבקר שלו שהורג את פאטון כאשר הוא נזרק לתוך הנהר ארידנוס.
זהו אחד הדימויים של גורל הילד השלישי. מטרה גבוהה מדי מתבקשת והכוח אינו מספיק להשיגה. סוף פתאומי חותם את החיים האצילים אך הטרגיים. יש דימוי אחר המתאר את הישות של הילוד השלישי באמת שוות ערך. בבראשית נאמר "וידע אדם עוד את אשתו ותלד בן ותקרא את שמו שת. כי שת לי אלוהים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין. ולשת גם הוא יולד בן ויקרא את שמו אנוש. אז הוחל לקרוא בשם יהוה." בראשית ד' כה.
עם הילד השלישי שת – מתחיל סיפור חדש של האנושות, הוא הופך להיות האב של כל הדורות עד נוח, אשר שרד את המבול הגדול. קין הראשון, הבל השני ושת השלישי. אחת האגדות העתיקות היפות ביותר מספרת על שת, שדבר מלבד שמו לא מסופר עליו בתנ"כ. האגדה מספרת איך שת חש חמלה כלפי אביו הזקן אדם, אשר סבל מהיותו חולה מאד. שת יוצא על מנת לחפש עבורו את שערי גן עדן וחוזר כאשר הוא מחזיק את עתיד האנושות בידיו. הוא קובר את הזרעים באדמת המסורת, תחת לשונו של אביו ובזאת מבטיח גאולה לאדם.
פאטון ושת – שניהם מכינים את העתיד. האחד נופל בשל תשוקתו, האחר משיג את מטרתו בריסון עצמו. בשניהם גורל הילד השלישי מתגלה. פאטון נכנע לו, אבל שת מתגבר על עצמו ועל הגורל של עצמו.
עם התיאור הזה של הילודים השלישיים הגענו לסיום התיאור השיטתי של סדר הלידה. אין יותר מארבעה טיפוסים: ילד יחיד, הבכור, השני והשלישי.
ממש כשם שהילד היחיד הינו ענף של הראשון. כך לשלישי יש אותם חותרים – הוא האחרון, זה שנולד באיחור, ונאבק ולעיתים קרובות משיג מקום מיוחד בקונסטלציה המשפחתית. הוא גודל בקלות להיות האהוב והמפונק על ידי כל, וכך "מקולקל" לשארית חייו. אבל הוא יכול תמיד לשנות את גורלו ולהפוך ל"אצבעוני" ולכבוש חלק בעולם.
ילד רביעי הינו הגרסה הקטנה יותר של הראשון, והחמישי והשישי כמו השני והשלישי. לכן הסדר הבא נותן תבנית בסיסית לקונסטלציה המשפחתית.
| יחיד | ראשון | שני | שלישי | |
| רביעי | חמישי | שישי | ||
| שביעי | שמיני | תשיעי | ||
| וכן הלאה | ילד אחרון |
בטבלא זו סדר הלידה של כל ילד נוסף מסומן בבירור. חשוב לדעת שמילד רביעי ואילך המאפיינים הבסיסיים של שלושת הילדים הראשונים חוזרים על עצמם בפשטות.
ילד רביעי הינו מסורתי כמו הראשון.
ילד חמישי אדיש כמו השני.
ושישי או תשיעי נושאים את הסימן של השלישי בכל היבט אפשרי.
בילדים מאוחרים אלה, המאפיינים אינם כה בולטים כמו בשלושת הראשונים.
הגורלות של המאוחרים יותר, אינם כה חדים וברורים כמו הגורלות של שלושת הראשונים. הראשונים משחקים תפקיד ראשי על במת החיים והאחרים נשארים ברקע.
הם חברי הלהקה, לא הסוליסטים.
לעיתים, אחד מהם מפר את החוקים הללו ועולה לדרגות הגבוהות יותר של
שלושת טיפוסים אלו של האדם המייצגים שלוש צורות ארכיטיפיות של הגורל שלו.
כילד ראשון הוא מגן על העבר,
כשני הוא חי את ההווה,
וכשלישי מכין הוא את העתיד.
מגן העבר הוא השליט.
ילד ההווה הוא האומן.
מכין העתיד איננו הגיוני.
כל השלושה נחוצים ברשת הגדולה של חיי האדם.
נחזור לדימוי המקדש, שתיארנו זה מכבר: הילד הראשון הינו כל הזמן בעבודה. בונה את היסודות של המקדש הזה. הוא מונח על עבודתם, על סבלם ועל המגע העוצמתי שלהם עם הצרכים של הארץ. הילד השני מספק את העמודים ואת הכרכובים (קישוטים) של המקדש. הם עומדים על היסודות שאחיהם ואחיותיהם הבכורים סיפקו. הם עצמם פונים מעלה ותומכים בגג כחותם של השמיים. הכיפה שמעלינו.
והילד השלישי? מה נותר עבורו?
תפקידם של ילדים שלישיים להיות הגגנים בין השמיים והארץ, העוזרים לכסות את כיפת המקדש. זו עבודה נשגבת להיות הילד השלישי ומסוכנת מאד. על כן, חלקם מתים לפני שהם משיגים את מטרתם. מה היינו עושים בלי גגנים? בלי האנשים הלא רציונליים הרואים את העתיד כאילו שהוא היה כבר הווה?
תהילה לגורלם של הילדים הראשונים.
הם הולכים בנתיב הבריאה. דמותו של אלוהים האב – טבועה על מצחם.
תהילה גם למשימה של הילדים השניים.
הם שומרים על חיות חיינו.
הם ממלאים את חיינו בשמחה ויופי ועוזרים לנו להתגבר על הכבדות של כל קיום.
תהילה לחזיונות של הילדים השלישיים.
הם מכינים את העתיד שלנו, ומחפשים תבניות חדשות של קיום.
הם מעכלים עצמם לטובת האחרים.
הידיים שלהם נושאות את הסימן של הרוח הקדושה.
על כן כל אדם שימצא מעלה בדרגת הלידה שלו, יהפוך לעובד במקדש האנושות.
קארל קוניג – נולד בשנת 1902 למשפחה יהודיה וגדל בוינה בשנים האחרונות של האימפריה האוסטרו-הונגרית. הוא היה רופא, סופר ומרצה ידוע. במהלך לימודי הרפואה שלו נתקל בעבודתו של רודולף שטיינר. זמן קצר לאחר שסיים את לימודיו הוא עבד עם הרופאה ד"ר איטה וגמן בשוויץ, שם גם פגש את אשתו, Tilla. קוניג היה מהחלוצים שהקימו בית לילדים בעלי צרכים מיוחדים בשלזיה, גרמניה. עם זאת, בשנת 1936 תחת לחץ פוליטי עזב את גרמניה לאוסטריה. שם הקים פרקטיקה רפואית גדולה, והיה מוקד לקבוצת צעירים שהתעניינה בעבודתו של שטיינר. לאחר סיפוח אוסטריה על ידי הנאצים, קוניג ורבים מהאנשים הצעירים סביבו הגיע לבריטניה כפליטים. האידיאל של עבודה משותפת כקהילה התממש עם הקמת ה- Camphill בשנת 1939. קוניג היה הכח המניע מאחורי התרחבותה של תנועת Camphill* ברחבי האיים הבריטיים, באירופה, דרום אפריקה וצפון אמריקה. הוא מת בשנת 1966.
* קמפהיל – תנועה שמטרתה לעבוד עם קהילת חוסים מבוגרים בעלי צרכים מיוחדים. שיטת הריפוי במוסדות הקמפהיל נקראת "תרפיה סוציאלית". תנועת הקמפהיל היא בהגדרתה תנועה בין-לאומית, המתעלה מעל לכל רגש של לאום ומטרתה להעניק לאנשים שונים בית בעולם הזה, בלי קשר למוצאם, דתם ומצבם הבריאותי.
