פס מפריד

פסיכותרפיה בעידן מיכאל

מאמר מאת נורית רוזנגרטן

כשאנו פוקחים את עיננו הרוחית להתרחשות העל חושית, אנו פוגשים ישויות שעל פי ר. שטיינר עלו לדרגת “רוח הזמן” [Zeitgeist] – שמשימתן היא לכוון את ההתפתחות האנושית, למשך פרק זמן של כ- 350 שנה.

בתרבות הרגילה אין אנו רגילים לחשוב על ישויות רוחיות כמנהיגות של האנושות. אך ברובד העל חושי אנו נמצאים משנת 1897 ב”תקופת מיכאל”, כלומר תחת השפעותיו של הארכאי – מיכאל.

מטבע הדברים בית הספר הגבוה של מדע הרוח מושפע רוחנית מהישות מיכאל ואחת המטרות החשובות ששטיינר שם לעצמו הייתה, לאפשר למיסתריה של מיכאל לפעול ולהתגשם על האדמה, באופן שיהפוך לכוח חיים בלבבותיהם של בני האדם בכל תחומי החיים.

הראיה הרוחית והקשר הישיר עם עולמות הרוח, החלו לדעוך ולהתמעט כבר החל מהמאה ה-13. אין זו תקלה או טעות, זהו מהלך התפתחותי שנועד לאפשר את התרבות ואת הישגיה האינטלקטואליים מדעיים, מהם כולנו נהנים כיום. לפני עידן מיכאל, הצליחו בני האדם לחבור לידע רוחי באמצעות מצבים של שינה עמוקה בהם נחשפו בתודעת חלום אל האמת הגבוהה. מאז סוף שנות השבעים של המאה ה-19 הידע של עולמות הרוח כבר לא יכול להיות מושג באופן הזה, אלא צריך להירכש בתודעה ערה. כדי שהאדם יפתח תודעה ארצית מלאה, תודעה חלומית זו היתה צריכה לסגת.  אילו היתה נמשכת, לא היה האדם זוכה בחירות. אילמלא היה מתמודד עם כל הסכנות, הפחדים, המשברים,  הפיתויים, לא היה יכול לסלול דרכו לחופש. אך כעת עליו למצוא דרך חזרה אל עולם הרוח, דרך תודעה ארצית ערה ומלאה.

משימת הריפוי עברה אף היא דרך התפתחותית, מאז ‘שנת המקדש’ בתקופה המצרית בה היה המרפא מתמזג עם התמונה הארכיטיפית השלמותית בעולם הרוח, ועד הרפואה המדעית המודרנית בתקופתנו שאיבדה קשר עם הישות הרוחית של האדם. מה משמעות הטיפול הנפשי בעידן מיכאל לאור תמונה זו?

הפסיכותרפיה עוסקת בריפוי נפש האדם. הזרעים הראשונים נטמנו לפני כמאה שנה, על ידי זיגמונד פרויד, מייסד הפסיכואנליזה. הפסיכולוגיה התפתחה בזרם המדעי והמשיכה בדרכה דרך חוקרים ותיאורטיקנים רבים אחרי פרויד ועברה מהפיכה גדולה מ’פסיכולוגיה של האחד’ ל’פסיכולוגיה של שניים’ (על כך נפרט במאמר אחר). כל זאת התהווה במקביל להתפשטותה של האנתרופוסופיה. שטיינר לא נתן לנו משנה סדורה לפסיכותרפיה האנתרופוסופית כפי שעשה בתחום החינוך, החקלאות, האוריתמיה ועוד. אך הוא הביא, בהרצאותיו ובכתביו, ידע רחב ועצום שמהווה עבורנו תשתית לטיפול הנפשי לאור מדע הרוח, ועלינו מוטלת  המלאכה לפתח אותה ולקיים אותה על האדמה.

ידוע כיום שהמפגש עם הכאב, הוא פוטנציאל להתפתחות והתמרה, ושער כניסה לרובד הרוחני ומתוך כך גם כאפשרות כניסה למסתריה של מיכאל. נפש לא יכולה לרפא נפש. רק הרובד הרוחני באדם, יכול להביא מזור מרפא ומשמעות לדיסהרמוניה שמתגלה בחיים וליצור תהליכי התמרה באדם. זה מציב את תרפיסט במקום מאד משמעותי מבחינת העמדה הפנימית שלו. לצד הרצון להקל על הכאב, לאפשר גם את מהות ההתמרה שישותו הגבוהה מנחה אותו אליו. זו אחת הדרכים להתפתחות של ה’אני’ על האדמה.

אבל הסוד הגדול הוא אולי שלצד הנאמר לעיל, יכול הטיפול הנפשי בתקופתנו להשפיע גם על גוף החיים (הגוף האתרי). “משמעותו של עידן מיכאל”, אומר שטיינר, “שהכוחות הקוסמיים של השמש יחדרו היישר לגופים הפיזיים והאתריים של בני האדם.”[1] אנו מכירים את ההשפעה הטבעית הזורמת מאדם לאדם ברובד הנפש והאני, אך כיצד יגיע טיפול דרך שיחה עד האתרי? הגוף הפיזי והגוף האתרי (גוף החיים) דורשים עבודה ברובד רוחני, על-חושי באדם. האדם התחתון (פיזי ואתרי) פחות נתון לשינוי ולהשפעה בתוך ההתגשמות על האדמה. איננו יכולים לגדל איבר שנקטע, ולא יכולים לשנות צבע עיניים או לבחור להיות גבוהים או נמוכים יותר בהתגשמות הזאת[2]. בכל זאת, מציין שטיינר את התחום הזה כנתון לעבודה פנימית דרך התודעה. בכדי לחדש כוחות חיים בגוף ובנפש, עלינו להכיר את תמונת האדם השלמה, באופן חי כישות תלת איברית בעלת גוף, נפש ורוח, וכישות ארבע איברית המורכבת מגוף פיזי, אתרי, אסטראלי ו’אני’. שטיינר מדבר בהרחבה רבה בהרצאותיו אודות מבנה זה והפעילות של איברים אלה מבחינה אנושית וקוסמית כמו גם על הריתמוסים שלהם כמחוללי חולי או בריאות. שטיינר אף נתן תרגילים באמצעותם ניתן לקלוט בתודעה הערה את ‘כוחות השמש’ המרפאים הללו לתוך גופנו הפיזי והאתרי וחשוב שכל מטופל יתנסה בהם בדרך הרוחנית לריפוי. לכן, ניתן לומר שכמטפלים עלינו לחיות את השאלה – כיצד נאפשר לכוחות הריפוי הקוסמיים לזרום לא רק אל הנפש וה’אני’ כפי שזה קורה ממילא, אלא גם לגוף החיים.

עידן מיכאל מכוון לכוחות האתריים, לחשיבה האתרית ולתרפיה האתרית בתקופתנו. “מה שאני אומר מתוך גופי הפיזי, זה מראית עין, הנני חייב לדבר מתוך גופי האתרי, כדי שאחדור למציאות האמתית”[3]. כאשר בחשיבתנו אנו עוזבים מעט את הסביבה החומרית ומכוונים את מחשבותינו לרוחי, אנו מתחברים לידע הקוסמי ועמו לכוחות האתריים המרפאים. ניתן להתבונן על הקשר שנוצר בין ד”ר שטיינר לרופאה ד”ר איטה ווגמן בו התקיים שיתוף פעולה מיוחד ויום יומי, בעיקר בסוף ימיו של שטיינר, שהתבטא בין היתר בכתיבת הספר “קווי היסוד להרחבת אומנות הרפואה”. זהו הספר היחיד שנכתב בדרך זו עם אחד מעמיתיו. שטיינר כותב שעבודה כזו היתה אפשרית מאחר “ולאיטה ווגמן, יש לא רק את הידע של רופאה מוסמכת, אלא גם את כישרונות הריפוי הטבעיים אשר מובילים היישר מתצפית של תמונה קלינית לתובנה רוחית ומכאן לריפוי”[4]. ניתן להבין מכך שפעילות פסיכותרפויטית תודעתית אשר פוגשת אמיתות מן הרוח, במהותה כבר מרפאת. כיצד אם כן תצפית קלינית תהפוך לתובנה רוחית ולריפוי? כיצד נכשיר את עצמנו לדבר מתוך גופנו האתרי?

בכל מבט שאנו מכוונים אל האחר, ובכל צליל שאנו שומעים או משמיעים, זורם לתוכנו דבר מה רוחי, שקשור לטבעה הייחודי של הנפש ובאותה העת משהו מהנפש שלנו זורם בחזרה אל העולם. כשחודרים את מהותם של אמיתות אלו, הופכים את הכוח ההכרתי לכוח חיים מרפא.

מרג’ורי ספוק, מתארת במאמרה ‘אומנות השיחה הגתאנית’ ששיח אמיתי מתרחש מעבר לסף, בעולם האתרי בו מחשבות הן אינטואיציות, ובשביל להגיע לגבהים אלה, על האדם להקריב את חושיו הטבעיים[5]. היכולת בפסיכותרפיה לאפשר לרוח לזרום במרחב האתרי שנוצר בין מטפל ומטופל, מבקשת מאתנו התמסרות ליצירה בזמן הווה ולהקשבה מן הלב. מיהו האחר שלידי, אם לא ישות רוחנית שאנו מבקשים להכירה עד תום? מיטיב לתאר זאת מרטין בובר ב”סוד ושיח”: “שיחה כהווייתה אינה בהכנה. מהלכה הוא מהלכו של הרוח. לעיתים אין האדם מגלה בליבו מהו אותו הדבר שעליו לאמרו, אלא בשעה שהוא שומע את קול הרוח קורא אליו”[6]. העובדה שבאמצעות מדע הרוח אנו לומדים לנהל שיחה פנימית עם עולם הרוח דרך המחשבה, משמעותית וחשובה יותר מסתם לרכוש ידע ולחשוב מחשבות תיאורטיות.[7] עלינו ללמוד שפה המופנית לעולם הרוח ולנסח שאלות אותם נפנה לעולם הרוח, ואז הנחיות תגענה אלינו לתוך מרכז הווייתנו. בעידן מיכאל ניקח על עצמנו כמטפלים להתמסר להקשבה מיוחדת לרבדים העל חושיים בכדי לחבור לישות האדם השלמה, ולא רק להתגלות הארצית שלה.

בני האדם שאנו פוגשים, אינם מגלים לנו את מהותם הרוחית. זאת נשארת נסתרת מעיננו הפיזית. כשאנו פוגשים את האחר, מה שמתגלה לנו, אינו אלא הדימוי שלנו עליו. בתהליכי פסיכותרפיה, עלינו לשאוף לפגוש את רוחו הייחודית של האדם ואת אשר חי בו בנפשו.

זרם הריפוי של מיכאל מדגיש את חשיבותה של הקארמה כשזורה בחיי האדם המתבונן בצורה הוליסטית על ישותו השלמה. כאשר שאלת הגורל עולה במשמעותה העמוקה והחוש לקארמה מתחיל להתפתח כחלק מהחיים, הולך ומתחזק הכוח של ה’אני’ בכל נפש אנושית. ידע של קארמה הופך להיות אם כל ריפוי.  בכך שיש בו את הכושר להוביל מאהבה עצמית ואהבה של קשרי דם לאהבה הרוחנית ולחמלה אמיתית. חלק מהותי מהפסיכותרפיה בגישה האנתרופוסופית, הוא הידע וההבנה של התמונה הרחבה של הגורל במובנה המודרני, בה ה’אני’ לוקח אחריות על ההתפתחות האנושית בכללותה. הרצאותיו של שטיינר אודות הקארמה בערוב ימיו, מדגישות את החשיבות העצומה בפיתוח ערנות מתמדת של התודעה והיכולת לשזור את שאלת הקארמה בכל התבוננות על החיים. בתקופת מיכאל, אנו מניחים את הזרעים לפיתוח “החוש לקארמה”, זרעים שבעתיד יניבו פרי. חלק מעבודת התרפיסט היא גם להבין שעדיין אין לנו את היכולות לכך ובו זמנית אין זה ברשותנו להתעלם מכך.

לצד ההבנה שהידע הקארמה הוא פסגת שאיפתנו, עלינו להיות זהירים ולפעול מתוך ענווה. בכולנו חיה הכמיהה שהרוח תגלה עצמה לפנינו ומטפלים מנוסים ומיומנים, מוצאים עצמם קולטים אמיתות רוחיות על המטופל שלהם באמצעות חוויה רוחית. ואז מתוך רצון כנה לסייע ולעזור, הם מוסרים אותן כסמכות טיפולית. האם הבאת המסר הרוחי למטופל הוא מעשה שתואם את הרוח המיכאלית? או שמא מהווה הדבר פגיעה בחירותו של המטופל, שאמור ללכת את הדרך ולגלות את האמיתות מתוך כוחותיו שלו? זוהי אומנות ומיומנות להכווין מטופל לעשייה פנימית כזו, שתאפשר לו לגלות מתוך עצמו את האמת במידה שהוא יכול לה באותה עת. מיכאל אינו מניע לפעולה. הוא לא יזכיר לנו ולא ילחש על אוזננו שאנו לא פעילים, שנרדמנו, או שכדאי לנו לעשות דבר מה. בעידן מיכאל הכל צריך לבוא מתוך חירות ורצון פנימיים. האוטוריטה של ידע רוחי, יכולה לנבוע אך ורק מהאדם עצמו. “מאמצע המאה העשרים, בני האדם יהיו חופשיים. סביב 1950 כל המורשת והמסורות הרוחיות יחדלו להיות בעלי השפעה כלשהי. אדם אמור לגמרי להישען על עצמו ועל  הידע שלו וכוח ההחלטה שלו. על האדם להקים את הקשר שלו עם המלאכים בעצמו ומכוח יוזמתו. בבית הספר של מיכאל מותירים המלאכים לאדם אחריות חופשית.”[8] פסיכותרפיסט, ישאף למצוא דרך אשר תאיר את הדרך למטופליו, באופן שהאמיתות יתגלו בתוך נפשם שלהם, מתוך מרכז הווייתם. זו אומנות לבחור מתי עלינו להעביר מסר פרשני נפשי או רוחני ומתי עלינו להיות בגובה העיניים, בהכרה הדדית ואינטרסובייקטיבית. נדרשת לכך ענווה ויראת כבוד לאמת ולדרך.

גם הבקשה הטיפולית, והרצון להתרפא, חייבים לנבוע מתוך נפשו של המבקש ריפוי לנפשו.

מה שהאדם יפעל ויעשה מתוך רצונו, יחבור ל”רצון לרפא” של המטפל, ומשם יתהווה מעשה הריפוי.  אחרי שהאדם אקטיבי בנפשו אל מול הכאב שהביא, יקח מיכאל את השלמת המשימה עליו בעולמות הרוח. מיכאל מתעניין במה שבני האדם יוצרים מן הרוחי ולא במה שהם מקבלים ממנו. הוא נותן לבני האדם לפעול, לבקש, לעמול ורק אז ממשיך את מלאכתם בעולמות הרוח. כך הופך המעשה הארצי למעשה קוסמי, במקום בו בני האדם כבר לא יכולים לפעול.[9]

התבוננות נוספת על מיכאל אנו יכולים לעשות אל מול אחת מיצירות האומנות המלוות אותנו מאז ימי הביניים של מיכאל המכניע את הדרקון.

המסר הרוחי בתמונה קשור לחנית שתנועתה באה מן האור אל החושך, כלומר מאור התודעה אל החשיכה שבנפש ברבדים הנסתרים מהתודעה. שטיינר מצביע על תמונה זו גם כאימגינציה של הסתיו, אליה אנו נחשפים בתקופה זו של השנה. בקיץ, הטבע מואר באורה של השמש ונפש האדם יוצאת החוצה ומתמסרת לאור שבהיקף, אל עולם החושים. עם בוא הסתיו מתחיל אור זה לסגת, הימים מתקצרים ונפש האדם מתכנסת פנימה. ההיקף מתחיל לברוא עצמו מחדש במרכז ככוח נפשי רוחני של האדם. חלק משליחותו של מיכאל קשורה ליכולת להבדיל בין הנצחי לחולף, בין המואר לחשוך, בין תודעת היקף לתודעת מרכז ולהתעורר להוויה הרוחית האינסופית והנצחית. את תמונת מיכאל המכניע את הדרקון אנו יכולים להבין גם בעמידה מול שאלת הרוע. האור ‘מפסיד לחושך’ כל עוד הוא נלחם בחושך. ההתמרה האמיתית מתרחשת דווקא דרך המוכנות למזוג עצמנו לתוך החשיכה וכך במקום ללחום בדרקון ביכולתנו לגאול אותו. החוויה הנפשית הסובייקטיבית של כולנו היא שהדרקון מגיע מבחוץ. מיכאל מביא עימו את הבשורה המשמחת שגם הוא וגם הדרקון חיים בתוכנו. שלא נוכל לדבר על שינוי בעולם מבלי לקשור אותו עם שינוי בתוכנו. זה אמנם דורש הרחבת התודעה אך בתהליכי הפסיכותרפיה יכול הדבר להעניק תקווה תוך הכרה בכוח הרוחי ובתמונה השלמה של האדם, גורלו, ומשימותיו על האדמה.

אחת ממתנותיו של מיכאל לאדם קשורה באיכות של אומץ הלב, שכה נדרש בתקופתנו בתחום הפסיכותרפיה, הן למטפל והן למטופל. המסע פנימה אל תוך הנפש להאיר את החשיכה ולמצוא את האור הרוחי הפנימי. בהרצאות לרופאים צעירים אומר שטיינר – “אומץ לב חייב להתפתח. אמרתי לכם בעבר, שאומץ נמצא מסביבנו. אם עלינו באמת לחיות בעולם בו אנו נושמים, אנו זקוקים לאומץ. אם אנו מוגי לב ופחדנים, אם אנו לא חיים כחלק מהעולם אלא מוציאים עצמנו ממנו, אנו נושמים רק למראית עין. מה שחי מעל לכל עבור מהות תרופה זה אומץ, האומץ לרפא. זה אכן כך. אם אתה פוגש מחלה עם אומץ לרפא, זוהי האוריינטציה הנכונה שבתשעים אחוז מהמקרים, תנחה אותך בצורה נכונה.”[10] אדם יכול דרך אומץ הלב לפתח את הכוחות הפנימיים שהוא זקוק להם על מנת להבין לא רק את מה שהטבע מגלה לו דרך החושים כי אם גם את מה שנשאר בלתי נראה.

לא נפריז אם נאמר שבעידן מיכאל עלינו ליצור פסיכותרפיה המוקדשת להתפתחות אינדיבידואלית של ה’אני’ מתוך רצונם החופשי של המטופלים. כישות אדם-עולם המטופל בי ואני בתוכו ולכן האימרה העתיקה “הו אדם, דע את עצמך”, מהווה תנאי ראשון עבור כל פסיכותרפיסט, כפעילות של עבודה פנימית. פעילות זו ברובד העל חושי מהווה ריפוי בפני עצמה מעבר לתכנים המתחקים אחר הלא מודע והעל מודע של נפש האינדיבידואל.

כפסיכותרפיסטים בעידן מיכאל נשאף לשים בראש מעייננו את  עיקרון ההתמרה וחירות האדם. מטבע הדברים, מטופל מגיע במצב פגיע וכואב ומייחל למושיע. בתוך התהליך הזה עלינו לזכור כל העת, כי חוויות שונות של כאב מתפתחות לאיברים של תודעה ושחיים מודעים נולדים ללא הרף מתוך סבל.

כי כל קושי, כאב או מחלה, עניינם לפנות גם לגוף החיים וכמובן לחזק את נוכחותו של ה’אני’. לכן נהיה ערים לאפשר למטופל להביא את קולו בצורה נוכחת וזקופה ולאפשר פעולת הכרה הדדית בגובה העיניים, למרות שאנחנו “המומחים”.

אסיים בציטוט מתוך הרצאתו של שטיינר בברלין 1906: “בדיוק כפי שאנו יוצרים תודעה גבוהה מתוך כאב, כך נוצרת חמלה. כשאנו משנים את הסבל של האחרים בתודעת עולם גדולה יותר משלנו עצמנו מתוך הסבל מתעוררת אהבה. כי מהי אהבה אם לא היכולת לפרוס את תודעתך מעל ישויות אחרות”.

[1] יחסים קארמתיים עיונים איזוטריים כרך 8 הרצאה 3 21.8.24 – ר. שטיינר

[2] התגלויות הקארמה באדם ובעולם – ר. שטיינר

[3] שליחותו של ר. שטיינר לאנושות ואיטה ווגמן – מרגרט ואריך קירשנר-בוכהולט

[4] דרכים אמיתיות ושקריות בהדרכה הרוחית – ר. שטיינר

[5] אומנות השיחה הגתאנית – מרג’ורי ספוק

[6] אני ואתה, מתוך בסוד השיחה – מרטין בובר

[7] מטריאליזם ורוחניות, חיים ומוות – 6.2.1917 – ר. שטיינר

[8] “כיצד אוכל למצוא את הכרייסט בתוכי?” 1918 – ר. שטיינר

[9] שליחותו של ר. שטיינר לאנושות ואיטה ווגמן – מרגרט ואריך קירשנר-בוכהולט

[10] מבוא לרפואה אנתרופוסופית – ר. שטיינר

 

חזרה למאמרים אודות הריפוי בגישה אנתרופוסופית


לפרטים והרשמה: אייל - 054-8093995 | shluvim@shluvim.com

 

מאמרים אודות הריפוי בגישה אנתרופוסופית

כלים שלובים מיסודה של נורית רוזנגרטן, היא שיטה שפותחה בהשראת ידע האדם של מדע הרוח האנתרופוסופי. המאמרים שלנו נותנים לקורא טעימה מתוך תפיסת העולם שעומדת בבסיס ההוויה המשך >>>>

היפוך תמונת המחלה

הרפואה המערבית והרפואה האלטרנטיבית משלימות לכאורה זו את זו, אך למעשה שתיהן מייצגות גישה לפיה המחלה היא מטרד לא נעים, שאותו יש לסלק. התפיסה הרוחנית המודרנית רואה במחלה חלק בלתי נפרד מתמונת האדם המלאה המשך >>>>

ריפוי כהתרחשות רוחית

…’היא (הרפואה האנתרופוסופית) מסוגלת לפתוח בפני מדע הרפואה אופקים הכרתיים ודרכי מחקר חדשות כפי שהראיתי. אך היא מסוגלת גם לעורר את ליבו של הרופא למסירות והקרבה, הנובעות מראיה זו של המשך >>>>

תרפיה רוחנית על סף עולם הרוח

“מחלה, היא עמידה על הסף” אמר שטיינר. סף עולם הרוח פוגש אותנו מדי יום בתחום הריפוי – גם אם אלה העומדים בפניו אינם מודעים לכך כלל. המשימה הרוחנית שנתנו לנו ר. שטיינר וד”ר איטה ווגמן הייתה המשך >>>>

האמפתיה בפסיכולוגיה ועל פי מדע הרוח האנתרופוסופי

מקור המילה אמפתיה הוא יווני ופרושה “לסבול עם”. מדובר ביכולת שמתפתחת מהינקות ומופיעה בדרך כלל כתגובה למצוקה אצל הזולת. המשך >>>>

ריפוי רוחני – מהמיסטריה המצרית ועד ימינו, משינה לערות

בהרצאותיו “היקום האדמה והאדם” מתאר שטיינר את הקשרים העמוקים בין תקופת התרבות המצרית העתיקה ובין העידן החמישי הנוכחי המשך >>>>


פס מפריד

עקוב אחרינו בפייסבוק