פס מפריד

פסיכותרפיה בעידן מיכאל

מאמר מאת נורית רוזנגרטן

כשאנו פוקחים את עיננו הרוחית להתרחשות העל-חושית, אנו פוגשים ישויות שעל פי ר. שטיינר עלו לדרגת “רוח הזמן” [Zeitgeist] – בהיררכיית הארכאי, ישויות שלמשך תקופה של כ-350 שנה משימתן לכוון את ההתפתחות האנושית. בתרבות הרגילה אין אנו רגילים לחשוב על ישויות רוחיות כמנהיגות של האנושות. אך ברובד העל-חושי משנת 1897 אנו נמצאים ב”תקופת מיכאל”, כלומר תחת השפעותיו של הארכאי – מיכאל.

מטבע הדברים בית הספר הגבוה של מדע הרוח מושפע רוחנית מהישות מיכאל ואחת המטרות החשובות ששטיינר שם לעצמו הייתה, לאפשר למיסתריה של מיכאל לפעול ולהתגשם על האדמה, באופן שיהפוך לכוח חיוני בלבבותיהם של בני האדם בכל תחומי החיים.

במאה השלוש עשרה, התמעטה היכולת לראיית עולמות הרוח, עד אשר דעכה היא כמעט לחלוטין. מהלך אבולוציוני זה נועד לאפשר את התפתחותה והישגיה של התרבות האינטלקטואלית השלטת בתקופתנו. לפני עידן מיכאל, הצליחו בני האדם לחבור לידע רוחי באמצעות מדיטציה ומצבים של שינה עמוקה בהם נחשפו בתודעת חלום אל האמת הגבוהה. מאז סוף שנות השבעים של המאה ה-19 הידע של עולמות הרוח כבר לא יכול להיות מושג באופן הזה, אלא צריך להירכש בתודעה ערה. לפיכך כפסיכותרפיסטים עלינו להתעמק בסוגיה של משימת הריפוי דרך הכרות עם שליחותו ומטרותיו הנעלות של הזרם המיכאלי מבחינת התפתחות האדם.

מהי משמעות הריפוי הנאמן לזרם המיכאלי בתחום הפסיכותרפיה בתקופתנו?

הטיפול הנפשי במקרים רבים מאפשר לנו כמטפלים, לפגוש את שליחות הכאב הנפשי או הפיזי, כהזדמנות להיכנס למיסתריה של מיכאל, במובן של עבודת התפתחות רוחנית בנתיב החירות. בכדי לחדש כוחות חיים בגוף ובנפש, עלינו להכיר את תמונת האדם השלמה, באופן חי. “משמעותו של עידן מיכאל”, אומר שטיינר, “שהכוחות הקוסמיים של השמש יחדרו היישר לגופים הפיזיים והאתריים של בני האדם”.[1] זהו משפט מאתגר במיוחד מאחר וגופים אלו דורשים מאיתנו עבודה עם צפונות העל-חושי באדם. לכן, עלינו להכיר ולפעול מתוך תמונת האדם החדשה כישות תלת-איברית בעלת גוף, נפש ורוח, וכישות ארבע-איברית המורכבת מגוף פיזי, אתרי, אסטראלי ו’אני’. שטיינר מדבר בהרחבה רבה בהרצאותיו אודות מבנה זה והפעילות של איברים אלה מבחינה אנושית וקוסמית כמו גם על הריתמוסים שלהם כמחוללי חולי או בריאות. שטיינר נתן תרגילים באמצעותם ניתן לקלוט בתודעה הערה את ‘כוחות השמש’ המרפאים הללו לתוך גופנו הפיזי והאתרי וחשוב שכל מטופל יתנסה בהם בדרך הרוחנית לריפוי. ואפילו עצם העובדה שאנו יכולים לדמות את האתרי לאחר חשיבה מעמיקה במהותו, ולעמול על ניסיונות להבינו ולחוש אותו, נותנת לנו כוח חיים חדש אשר נעשה לידע ויוצר בריאות. בעברית המילה בריאות קשורה לשרש ב.ר.א – מלשון בריאה. אנו בוראים מחדש את הגוף והנפש שלנו דרך המימד האתרי ובאמצעות ה’אני’. את האמיתות אודות מבנה האדם ומבנה הנפש שלו, ניתן להכיר לגמרי באמצעות החשיבה, אך עלינו לקחת אמיתות אלו לתוך הלב ומשם לחיי המעשה.

שטיינר חזר והדגיש כי העקרונות היסודיים של מדע הרוח מתייחסים במהותם לחיים המעשיים. כמטפלים עלינו לחיות את השאלה – כיצד נאפשר לכוחות הריפוי הקוסמיים לזרום לא רק אל הנפש וה’אני’ כפי שזה קורה ממילא, אלא גם לגוף האתרי והפיזי כחלק משליחותו של מיכאל?

בעידן מיכאל, עלינו לפעול בעולם מתוך ההכרה שעם כל מבט שאנו מכוונים אל האחר, עם כל צליל שאנו שומעים או משמיעים, זורם לתוכנו דבר מה רוחי, שקשור לטבעה הייחודי של הנפש ובאותה העת משהו מהנפש שלנו זורם בחזרה אל העולם. כשחודרים את מהותם של אמיתות אלו, הופכים את הכוח ההכרתי לכוח חיים מרפא.

מרג’ורי ספוק, מתארת במאמרה ‘אומנות השיחה הגתאנית’ ששיח אמיתי מתרחש מעבר לסף, בעולם האתרי בו מחשבות הן אינטואיציות, ובשביל להגיע לגבהים אלה, על האדם להקריב את חושיו הטבעיים.[2] היכולת בפסיכותרפיה לאפשר לרוח לזרום במרחב האתרי שנוצר בין מטפל ומטופל, מבקשת מאיתנו התמסרות ליצירה בזמן הווה ולהקשבה מן הלב. כי מיהו האחר שלידי אם לא ישות רוחנית שאנו מבקשים להכירה עד תום? מיטיב לתאר זאת מרטין בובר ב”סוד ושיח”: “שיחה כהווייתה אינה בהכנה. מהלכה הוא מהלכו של הרוח. לעיתים אין האדם מגלה בליבו מהו אותו הדבר שעליו לאמרו, אלא בשעה שהוא שומע את קול הרוח קורא אליו.”[3] על כן, בעידן מיכאל ניקח על עצמנו להתמסר להקשבה מיוחדת לרבדים העל-חושיים בכדי לחבור לישות האדם השלמה, ולא רק להתגלות שלה.

עידן מיכאל מכוון לכוחות האתריים לחשיבה אתרית, ולתרפיה אתרית בתקופתנו. “מה שאני אומר מתוך גופי הפיזי, זה מראית עין, הנני חייב לדבר מתוך גופי האתרי, כדי שאחדור למציאות האמיתית.”[4] כאשר בחשיבתנו אנו עוזבים מעט את הסביבה החומרית ומכוונים את מחשבותינו לרוחי, אנו מתחברים לידע הקוסמי ועימו לכוחות האתריים המרפאים. ניתן להתבונן על הקשר שנוצר בין ד”ר שטיינר לרופאה ד”ר איטה וגמן בו התקיים שיתוף פעולה מיוחד ויום יומי, בעיקר בערוב ימיו של שטיינר, שהתבטא בין היתר בכתיבת הספר “קווי היסוד להרחבת אומנות הרפואה”. זהו הספר היחיד שנכתב בדרך זו עם אחד מעמיתיו. שטיינר כותב שעבודה כזו היתה אפשרית מאחר “ולאיטה וגמן, יש לא רק את הידע של רופאה מוסמכת, אלא גם את כישרונות הריפוי הטבעיים אשר מובילים היישר מתצפית של תמונה קלינית לתובנה רוחית ומכאן לריפוי.”[5] ניתן להבין מכך שפעילות פסיכותרפויטית המגיעה לתובנה מן הרוח, במהותה היא כבר מרפאת. אם כן, כיצד תצפית קלינית תהפוך לתובנה רוחית ולריפוי? כיצד נכשיר את עצמנו לדבר מתוך גופנו האתרי? אלו נקודות שנשים לעצמנו מטרה להתחנך לאורן.

זרם הריפוי של מיכאל מדגיש את חשיבותה של הקארמה כשזורה בחיי האדם המתבונן בצורה הוליסטית על ישותו השלמה. כאשר שאלת הגורל עולה במשמעותה העמוקה והחוש לקארמה מתחיל להתפתח כחלק מהחיים, הולך ומתחזק הכוח של ה’אני’ בכל נפש אנושית. ידע של קארמה הופך להיות הבסיס של סובלנות ואמפתיה חובקת כל, שיש בו את הכושר להוביל מאהבה עצמית ואהבה של קשרי דם לאהבה הרוחנית ולחמלה אמיתית. חלק מהותי מהפסיכותרפיה בגישה האנתרופוסופית, הוא הידע וההבנה של התמונה הרחבה של הגורל במובנה המודרני, בה ה’אני’ לוקח אחריות על ההתפתחות האנושית בכללותה. לכן הבנות אלה חייבות למצוא את דרכן לחיים המעשיים גם בתחום הפסיכותרפיה. הרצאותיו של שטיינר אודות הקארמה בערוב ימיו, מדגישות את החשיבות העצומה בפיתוח ערנות מתמדת של התודעה והיכולת לשזור את שאלת הקארמה בכל התבוננות על החיים. בתקופת מיכאל, אנו מניחים את הזרעים לפיתוח “החוש לקארמה”, זרעים שבעתיד יניבו פרי. זו חלק מעבודת התרפיסט בתקופתנו להבין שעדיין אין לנו את היכולות לכך ובו-זמנית אין זה ברשותנו להתעלם מכך.

בכדי לאפשר מימוש ההתפתחות והגשמת החופש, מתגלים לפנינו בני האדם דרך המעטפות שלהם, זאת מאחר ואנו עושים שימוש ברשמי החושים אשר מסייעים לנו להכיר את החומר ולהפריד אותנו על האדמה מהמהות הרוחית. כשאנו פוגשים את האחר, עלינו לדעת שמה שמתגלה הוא דימוי שלנו עליו, ובכדי ליצור מפגש אמיתי, מוטל עלינו לחפש אחר המהות הרוחנית שלו. משימה חשובה זו מסייעת לנו לזכור את מוצאנו הרוחי. אך הדרך להגיע למהות זו בעידן מיכאל שלובה בחשיבה ולא רק בתחושות. ההכרות הזו מהותית ביותר כשמדובר בתהליכי פסיכותרפיה, בהם אנו עוסקים בנפש האדם שמיסודה הינה סובייקטיבית. מיכאל מאפשר לנו לפתח את המבט האובייקטיבי דרך עבודה התפתחותית. בהקשר הזה אמר לנו שטיינר כי: “עלינו למשוך מהאור האסטראלי את הסודות שאנו צריכים כיום. ההתקדשות הקדומה היתה מכוונת בעיקר לחיים הסובייקטיביים וההתקדשות החדשה מתרכזת באובייקטיביים.”[6] מכאן יכולות לעלות שאלות כמו מהי המחויבות שלנו כפסיכותרפיסטים לתהליך האובייקטיביזציה הזו? לחיפוש אחר אמיתות רוחיות? מהי משימתם של העוסקים בתרפיה הנפשית לחנוך את הפסיכותרפיה המודרנית מנקודת מבט זו?

מיכאל מתעניין במה שבני האדם יוצרים מן הרוחי ולא במה שהם מקבלים ממנו. הוא נותן לבני האדם לפעול, לבקש, לעמול ורק אז ממשיך את מלאכתם בעולמות הרוח. כך הופך המעשה הארצי למעשה קוסמי, במקום בו בני האדם כבר לא יכולים לפעול.[7] בכולנו חיה הכמיהה שהרוח תגלה עצמה לפנינו ומטפלים מנוסים ומיומנים, מוצאים עצמם קולטים אמיתות רוחיות על המטופל שלהם באמצעות חוויה רוחית. ואז מתוך רצון כן לסייע ולעזור, מוסרים הם אותן כסמכות טיפולית. האם הבאת המסר הרוחי למטופל הוא מעשה שתואם את הרוח המיכאלית? או שמא מהווה הדבר פגיעה בחירותו של המטופל, שאמור ללכת את הדרך ולגלות את האמיתות מתוך כוחותיו שלו? זוהי אומנות ומיומנות לכוון מטופל לעשייה פנימית כזו, שתאפשר לו לגלות מתוך עצמו את האמת במידה שהוא יכול לה באותה עת. מיכאל אינו מניע לפעולה. הוא לא יזכיר לנו ולא ילחש על אוזננו שאנו לא פעילים, שנרדמנו, או שכדאי לנו לעשות דבר מה. בעידן מיכאל הכל צריך לבוא מתוך חירות ורצון פנימיים. בעידן מיכאל, האוטוריטה של ידע רוחי, יכולה לנבוע אך ורק מהאדם עצמו. אומר לנו שטיינר: “מאמצע המאה העשרים, בני האדם יהיו חופשיים. סביב 1950 כל המורשת והמסורות הרוחיות יחדלו להיות בעלי השפעה כלשהי. אדם אמור לגמרי להישען על עצמו ועל הידע שלו וכוח ההחלטה שלו. על האדם להקים את הקשר שלו עם המלאכים בעצמו ומכוח יוזמתו. בבית הספר של מיכאל מותירים המלאכים לאדם אחריות חופשית.”[8] אנו רואים גם בתחום הפסיכולוגיה את ההתפתחות משלבי הפסיכואנליזה המוקדמת, בה המטופל שכב יחסית פסיבי והמטפל היה נותן פירוש מלא לחלומותיו ולאסוציאציות שלו לטיפולים כיום בהם מתקיימת שקיפות מצד המטפל ועמידה יותר קונפורונטיבית אקטיבית של המטופל בתוך התהליך הפסיכולוגי. התפתחות זו באה לידי ביטוי בהזדקפות ממצב של שכיבה למצב ישיבה (ידוע שבעת שכיבה, ה’אני’ משתחרר מהגוף הפיזי). עניין האוטוריטה והחירות צריכים לחיות כשאלה אצל הפסיכותרפיסט בכל פעולה שהוא עושה בעבור המטופל שלו. החל מהבקשה הטיפולית, וכלה בחירות שלו לדעת את עצמו ולהוביל תהליך החלמה על רבדיו השונים. בתקופתנו אנו יכולים לדעת על עולם הרוח רק מה שאנו מסוגלים להאיר מתוך עצמנו. תרפיסט שאוחז בידיעה הזו, רצוי לו שיונחה מתוך עמדה זו.

התבוננות נוספת על מיכאל אנו יכולים לעשות אל מול אחת מיצירות האומנות המלוות אותנו מאז ימי הביניים של מיכאל המכניע את הדרקון. המסר הרוחי בתמונה קשור לחנית שתנועתה באה מן האור אל החושך, כלומר מאור התודעה אל החשיכה שבנפש ברבדים הנסתרים מהתודעה. שטיינר מצביע על תמונה זו גם כאימגינציה של הסתיו. כי בקיץ, הטבע נשטף באורה של השמש ונפש האדם יוצאת החוצה ומתמסרת לאור שבהיקף, אל עולם החושים. עם בוא הסתיו מתחיל אור זה לסגת, הימים מתקצרים ונפש האדם מתכנסת פנימה. ההיקף מתחיל לברוא עצמו מחדש במרכז, ככוח נפשי רוחני של האדם. חלק משליחותו של מיכאל קשורה ליכולת להבדיל בין הנצחי לחולף, בין המואר לחשוך, בין תודעת היקף לתודעת מרכז ולהתעורר להוויה הרוחית האינסופית והנצחית. את תמונת מיכאל המכניע את הדרקון אנו יכולים להבין גם בעמידה מול שאלת הרוע. האור מפסיד לחושך כל עוד הוא נלחם בחושך. ההתמרה האמיתית מתרחשת דווקא דרך המוכנות למזוג עצמנו לתוך החשיכה וכך במקום ללחום בדרקון ביכולתנו לגאול אותו. החוויה הנפשית הסובייקטיבית של כולנו היא שהדרקון מגיע מבחוץ. מיכאל מביא עימו את הבשורה שגם הוא וגם הדרקון חיים בתוכנו. שלא נוכל לדבר על שינוי בעולם מבלי לקשור אותו עם שינוי בתוכנו. זה אמנם דורש הרחבת התודעה אך בתהליכי הפסיכותרפיה יכול הדבר להעניק תקווה תוך הכרה בכוח הרוחי ובתמונה השלמותית של האדם, גורלו, ומשימותיו על האדמה.

אחת ממתנותיו של מיכאל לאדם קשורה באיכות של אומץ הלב, שכה נדרש בתקופתנו בתחום הפסיכותרפיה, הן למטפל והן למטופל. המסע פנימה אל תוך הנפש להאיר את החשיכה ולמצוא את האור הרוחי הפנימי. בהרצאות לרופאים צעירים אומר שטיינר – “אומץ לב חייב להתפתח. אמרתי לכם בעבר, שאומץ נמצא מסביבנו. אם עלינו באמת לחיות בעולם בו אנו נושמים, אנו זקוקים לאומץ. אם אנו מוגי לב ופחדנים, אם אנו לא חיים כחלק מהעולם אלא מוציאים עצמנו ממנו, אנו נושמים רק למראית עין. מה שחי מעל לכל עבור מהות תרופה זה אומץ, האומץ לרפא. זה אכן כך. אם אתה פוגש מחלה עם אומץ לרפא, זוהי האוריינטציה הנכונה שבתשעים אחוז מהמקרים, תנחה אותך בצורה נכונה.”

נסכם ונאמר כי חובה עלינו בעידן מיכאל ליצור בית ספר מודרני המוקדש להתפתחות האישית אינדיבידואלית של ה’אני’ וזאת מתוך רצונם וחירותם החופשיים של ההולכים בדרך. לכן עלינו לזכור שיש משמעות עמוקה ל’מודלינג’ אישי וידע רוחני נרחב שיהיה לו למטפל, שגם אם לא מונח כלשונו בחדר הטיפולים, נוגע במטופל דרך הספירה העל-חושית.

כפסיכותרפיסטים בעידן מיכאל עלינו לשים בראש מעייננו את חירות האדם. מטבע הדברים, מטופל מגיע במצב פגיע וכואב ומייחל למושיע. בתוך התהליך הזה עלינו לזכור כל העת, כי כל קושי, כאב או מחלה, עניינם לחזק את ה’אני’. ולכן נהיה ערים לאפשר למטופל להביא את קולו ואת נוכחותו, למרות שאנחנו “המומחים”.

 

[1] יחסים קארמתיים עיונים איזוטריים כרך 8 הרצאה 3 21.8.24
[2] אומנות השיחה הגתאנית – מרג’ורי ספוק
[3] אני ואתה, מתוך בסוד השיחה – מרטין בובר
[4] שליחותו של ר. שטיינר לאנושות ואיטה ווגמן
[5] דרכים אמיתיות ושקריות בהדרכה הרוחית – שטיינר
[6]  מתוך ההרצאה: רוזנקרוייצריזם והתקדשות מודרנית – ינואר 1924
[7] שליחותו של ר. שטיינר לאנושות ואיטה ווגמן
[8] “כיצד אוכל למצוא את הכרייסט בתוכי?” 1918

 

חזרה למאמרים אודות הריפוי בגישה אנתרופוסופית


לפרטים והרשמה: אייל - 054-8093995 | shluvim@shluvim.com

 

מאמרים אודות הריפוי בגישה אנתרופוסופית

כלים שלובים מיסודה של נורית רוזנגרטן, היא שיטה שפותחה בהשראת ידע האדם של מדע הרוח האנתרופוסופי. המאמרים שלנו נותנים לקורא טעימה מתוך תפיסת העולם שעומדת המשך >>>>

היפוך תמונת המחלה

הרפואה המערבית והרפואה האלטרנטיבית משלימות לכאורה זו את זו, אך למעשה שתיהן מייצגות גישה לפיה המחלה היא מטרד לא נעים, שאותו יש לסלק. התפיסה הרוחנית המודרנית רואה במחלה המשך >>>>

ריפוי כהתרחשות רוחית

…’היא (הרפואה האנתרופוסופית) מסוגלת לפתוח בפני מדע הרפואה אופקים הכרתיים ודרכי מחקר חדשות כפי שהראיתי. אך היא מסוגלת גם לעורר את ליבו של הרופא למסירות והקרבה, המשך >>>>

תרפיה רוחנית על סף עולם הרוח

“מחלה, היא עמידה על הסף” אמר שטיינר. סף עולם הרוח פוגש אותנו מדי יום בתחום הריפוי – גם אם אלה העומדים בפניו אינם מודעים לכך כלל. המשימה הרוחנית שנתנו לנו ר. שטיינר וד”ר המשך >>>>

ריפוי רוחני – מהמיסטריה המצרית ועד ימינו, משינה לערות

בהרצאותיו “היקום האדמה והאדם” מתאר שטיינר את הקשרים העמוקים בין תקופת התרבות המצרית העתיקה ובין המשך >>>>


פס מפריד
20150928_145545-1

נורית רוזנגרטן

מייסדת שיטת ‘כלים שלובים’ מנהלת ומנחה ראשית בבית הספר לאומנות הריפוי. קרא עוד…  

לפרטים והרשמה לחץ כאן

 

עקוב אחרינו בפייסבוק

כניסה לתלמידים