מערכת יחסים כפעילות רוחנית

מערכת יחסים כפעילות רוחנית

מאת ד"ר סיימון קוטנר

האגו האמיתי…אינו ניתן למציאה כיום על ידי התבוננות בתוך הווייתו של האדם – ככל שהווייה זו מאוחדת עם הגוף. רק בעקיפין חווה האדם משהו מהאגו שלו: כלומר, כאשר הוא נכנס למערכת יחסים עם אנשים אחרים והקארמה שלו נכנסת לפעולה. כאשר אנו פוגשים אדם אחר ומשהו הקשור לקארמה שלנו מתרחש בינינו, אז איזשהו אימפולס של האגו האמיתי שלנו נכנס לתוכנו.
רודולף שטיינר, 27 בדצמבר, 1918 דורנאך

חיבור בין הגבהים למעמקים
בעבר, התלמידים במרכזי המסתורין התעוררו לעולם הרוחני באמצעות סמכותו של המורה הרוחני. תהליך זה התרחש הרחק מאור הזרקורים של העולם החיצוני. כיום, בעידן נפש התודעה, מרכזי המסתורין הללו כבר אינם קיימים, ומשימת ההתעוררות לעצמנו ולעולם הרוחני עברה אל המרחב הפתוח ומתרחשת כעת בין אנשים.
בהרצאותיו לדור הצעיר אמר שטיינר כי "אנשים חייבים להתקרב זה אל זה יותר ממה שהיה נהוג עד כה, כל אדם חייב להיות לאדם המעיר את האחר במפגש עימו". (שטיינר, 1974, עמ' 154)

ובהרצאה מ-27 בדצמבר 1918 בדורנאך, שטיינר מדגיש:
"מה שאנו מכנים האגו שלנו, מה שאנו מייחסים למילה זו, הוא רק השתקפות. ועצם העובדה שאנו חווים את האגו הזה רק כהשתקפות בימינו, מכשירה אותנו לחוות את האגו בצורה חדשה בעידן הבא… אנשים בעתיד…יצטרכו להתרגל לראות את האגו שלהם רק בעולם החיצוני. תיווצר סיטואציה מוזרה, שבה כל אדם שנפגוש שיש לו קשר כלשהו איתנו, יהיה קשור לאגו שלנו יותר מכל מה שנמצא בתוך תוכנו…אנו צועדים לקראת עידן עתידי שבו אדם יאמר לעצמו: האני שלי נמצא שם בחוץ, בכל אלה שאני פוגש; הוא נמצא פחות מכל בתוכי. כל עוד אני חי כבן אנוש פיזי בין לידה למוות, אני מקבל את האני שלי מכל מיני דברים, אבל לא ממה שנמצא בתוך תוכי".

בהתבסס על אמירות אלה של שטיינר, הדברים הבאים מבקשים להדגיש את חשיבותה של החוויה הפסיכולוגית-התייחסותית (relational) להתפתחותה ולהתקדמותה העתידית של האנתרופוסופיה. שטיינר הביא עמו את מה שאנו יכולים לכנות "מסתרי הגבהים". מסתרים אלה הם כל הידע, המושגים והרעיונות הרוחניים שהגיעו אלינו באמצעות האנתרופוסופיה. אך המסתורין של הגבהים אינו יכול להיות מופרד מהמסתורין של המעמקים. מעמקים אלה הם כל אותם קומפלקסים פסיכולוגיים לא מודעים, נקודות עיוורות, התמכרויות, מנגנוני הגנה וחוויות רגשיות שלא עברו תהליך טרנספורמטיבי. הגבהים קשורים למעמקים בדיוק כמו שהיום קשור ללילה והקיץ לחורף .
שטיינר ביטא את החכמה הגבוהה ביותר של הגבהים; במובן מסוים, הוא השאיר לנו לפתור את המסתורין של המעמקים בעצמנו — המעמקים הם הפצעים הפנימיים והפגמים שלנו, שניתן לרפא רק דרך מערכות יחסים עם האחר. כפי שהוזכר במפגשים החקלאיים ב-1924: "נדרשים אומץ וכנות כדי לחדור למעמקי עולם הנפש של האדם…התהום של החושך בנפש האדם מתגלה לו – ובני האדם פוחדים ממנו. 'הפחד הוא זה' הכריז פעם רודולף  שטיינר, שמנע מהאדם לחדור למעמקי נפש." (פון קייזרלינגק, עמ' 83). ייתכן שבאותם ימים, ההתמודדות עם מעמקי הנפש פשוט לא היתה אפשרית כמו שזה אפשרי היום.

כיצד נוכל ליצור גשר בין מעמקים אלה לבין חוכמת הגבהים? הפסיכותרפיסט הטרנס-פרסונלי ג'ון וֶולוּוד (Welwood) דן בשאלה זו באמצעות בחינת הקשר בין הפסיכולוגי לרוחני, שאותם נוכל להשוות למעמקים ולגבהים, בהתאמה. וולווד תוהה אם העבודה הפסיכולוגית והעבודה הרוחנית חייבות להישאר מנוגדות זו לזו, או שמא ניתן להפוך אותן ל"בעלות ברית ". בהקשר זה, הוא מציין כי:

"החקירה הפסיכולוגית עסקה באמת יחסית, במשמעות אישית – בתחום האנושי, המאופיין ביחסים בינאישיים ובסוגיות הנובעות מהם. במקרה הטוב, היא גם חושפת ומסייעת לפרק את המבנים, הצורות והזהויות המותנים  שבהם נלכדת תודעתנו. התרגול הרוחני, במיוחד זה בעל הנטייה המיסטית, מביט מעבר למבנים המותנים, הזהויות והדאגות האנושיות הרגילות שלנו, לעבר הטרנס-אנושי – החוויה הבלתי אמצעית של האין סוף. היא רואה  את מה שנצחי, בלתי מותנה ואמיתי לחלוטין, מעבר לכל צורה." (עמ' 198)

בקשר לחוויותיו האישיות של הפסיכולוגי והרוחני , וֶולוּוד כותב:

"הופתעתי מכוחה של החקירה הפסיכולוגית לעזור לי לחשוף נקודות עיוורות, לטפל בבעיות שנותרו מהעבר, להתגבר על פחדים ישנים ולהיפתח באופן אישי יותר, הן עם עצמי והן עם אחרים. עבודה זו גם עזרה לי לגשת לתרגול רוחני בצורה ברורה יותר, ללא המכשולים של מניעים ותפיסות פסיכולוגיות לא מודעות ." (עמ' 200)

במובן זה, כל הפעילות הרוחנית של האדם – מאמציו במדיטציה, תרגילי ריכוז, לימוד וכדומה – קשורה קשר הדוק למאבקי הנפש שלו וליכולתו ליצור קשר עם אחרים. לדוגמה, תרגיל החשיבה מתוך ששת התרגילים של שטיינר עשוי להיות קשה מאוד לביצוע עבור אדם מסוים. אולי (אך לא תמיד) הדבר קשור בחלקו לחוסר היכולת של האדם להישאר מרוכז, ואולי הדבר קשור לצורך שלו להיות תמיד על המשמר וערני, ואולי קשיים אלה קשורים לחוויות בילדותו, כאשר הישרדות הייתה הדבר החשוב ביותר בסביבה משפחתית מוזנחת או חסרת אהבה. או, לדוגמה אחרת, אולי ישנם נושאים, רעיונות או מושגים באנתרופוסופיה שעליהם יש לאדם מסוים דעות  נחרצות. אדם זה עשוי להפגין קשיחות רבה ביכולתו לקבל דעות אחרות או לשנות את דעתו. גישה כזו עשויה להיות קשורה גם לחינוך שקיבל, לטראומות שחווה או לסביבה הפוליטית שבה גדל. הפרדה בין שני התחומים הללו – הפסיכולוגי והרוחני-אנתרופוסופי – פירושה שלעתים קרובות אנו עוסקים בעבודה רוחנית המנותקת מ"מסתרי המעמקים"; מה שמגביל את חופש הפעולה במפגש עם האנתרופוסופיה. מעמקים לא מודעים אלה לא רק מפריעים להרמוניה של חוויות בין-אישיות, אלא גם ליכולת להתעלות מעל האגו היומיומי ולהתרחב למשהו גדול יותר, המתקרב לאני הגבוה. חלקים אלה במעמקים נשארים לא מדוברים, כצל מתחת לפני השטח, ופועלים גם בדינמיקה קבוצתית. זה בא לידי ביטוי בהקשרים בינאישיים, ואפילו בקבוצת לימוד, בזה שלעתים קרובות אנחנו יכולים להגיע רק עד לנקודה מסוימת בלימוד שלנו לפני שמשהו חייב להשתנות; מישהו עוזב את הקבוצה ללא התראה מוקדמת, או שהלימוד מאבד את הכיוון שלו, או שאולי יש הימנעות לא מדוברת מלהתקרב לנושאים מסוימים.

כולנו נמצאים על רצף של נטיות אישיּות שיכולות להשפיע על התרגול הרוחני שלנו. וֶ ולוּוד (2000) נותן דוגמאות לכך בהקשר לתכונות אישיּות בולטות יותר:

"לדוגמה, אנשים שמסתתרים מאחורי הגנה סכיזואידית (הפונים לבידוד ונסיגה כי התחום הבין-אישי מרגיש מאיים) משתמשים לעתים קרובות בדפוסים על ניתוק וויתור כדי להצדיק את ריחוקם, חוסר האישיות שלהם והניתוק  שלהם, כאשר מה שהם באמת צריכים זה להיות מגולמים יותר, מעורבים יותר עם עצמם, עם אחרים ועם החיים… אנשים בעלי מבנה אישיות תלותי, המנסים לרצות אחרים כדי לזכות באישור ובביטחון, לעתים קרובות מראים  התמסרות בלתי פוסקת ללא חשבון עבור המורה הרוחני או הקהילה כדי להרגיש בעלי ערך ונחוצים. הם מבלבלים בין דפוס תלותית של הכחשת עצמי לבין חוסר אנוכיות אמיתי. מעורבות רוחנית היא עניין מסובך במיוחד עבור אנשים המסתתרים מאחורי הגנה נרקיסיסטית, מכיוון שהם משתמשים ברוחניות כדי לגרום לעצמם להרגיש מיוחדים וחשובים, בעוד שהם כביכול עובדים על התעלות מעבר לאגו שלהם." (עמ' 209)

דוגמה כואבת, אך חשובה, לניתוק בין הגבהים והמעמקים הוצגה לאחר מותו של שטיינר, כאשר כמה מהאישים הרוחניים הבולטים ביותר הקרובים לשטיינר לא הצליחו לשתף פעולה באופן טרגי, מה שהוביל לקונפליקטים ולנזק כמעט בלתי הפיך בחברה האנתרופוסופית.

בעתיד, היכולת לעבוד יחד באופן פורה והרמוני תהיה תלויה יותר ויותר ביכולת ליצור דיאלוג וגישור בין העבודה הרוחנית של האדם לבין האתגרים הפסיכולוגיים שלו .לכן, ניתן לומר שבעידן נפש התודעה, התרגול הרוחני הוא בעצמו פסיכולוגיה רוחנית. משמעות הדבר היא שהמדיטציות, הלימוד האנתרופוסופי והתרגולים הרוחניים שלנו יכולים להיות משמעותיים רק כאשר הם מתבצעים או לוקחים בחשבון את המסגרת ההתייחסותית והפסיכולוגית. במילים אחרות, הפעילות הרוחנית שלנו מועצמת כאשר היא תורמת להכרת עצמנו וליכולתנו להתעניין בבני אדם אחרים.

לכן, ספר כמו כיצד קונים דעת העולמות העליונים (1994) הוא בסיס לטיפוח היכולת ליצור קשר משמעותי יותר עם עצמנו ועם אחרים. במובן זה, תרגיל כמו התמסרות לצלילים או טונים של חיה או של חפץ אינו רק תרגיל בפיתוח החושים הרוחניים לשם השגת תודעת אימגינציה; הוא גם משפר את היכולת להקשיב  לאחרים ולעצמנו. כפי שאומר שטיינר, "יכולת זו כרוכה בהתבוננות אובייקטיבית, קשובה ואמפתית במגרעותיו של אחרים." (שטיינר, 1918א)

דוגמה נוספת היא ששת התרגילים שניתנו על ידי רודולף שטיינר. בהקשר שלנו, אפשר להגיד שהם יכולים לשפר את היכולת להכיר באמת את הזולת. על ידי כך שאני מאפשר לעצמי לשקוע בחיי הנפש של המטופל באופן לא שיפוטי, אני יכול לזהות בחוויות שלי עם מטופלים את מה ששטיינר מתאר כתוצאות של תרגולי החיוביות והפתיחות, לדוגמא, שהאדם מרגיש כמו מישהו ש"צומח מעבר לעצמו… הוא לומד להתייחס לחלק מסביבתו כאל משהו ששייך לו… ומגיעים להבנה שלווה של דברים שהיו בעבר סגורים לנפש." (עמ' 17-18)

כאשר הפעילות הרוחנית שלנו אינה קשורה באופן מודע למשימה הפסיכולוגית הזו, האנתרופוסופיה עלולה להפוך למערכת ידע רוחני מיושנת וסגורה, שאינה מצליחה להביא לאדמה אימפולסים חברתיים מרפאים. ללא ההקשר הפסיכולוגי, אם לצטט את מרטין בובר, נותר לנו לעתים קרובות רק "IT" (אובייקט). ה-"IT" של האנתרופוסופיה הוא כל הידע שאנו רוכשים כדי להבין את העולם ואת עצמנו. ה-"IT" עשוי לכלול גם את מה שמכונה  לעתים קרובות "אנתרופוסופיה יישומית", למשל: חינוך ולדורף, חקלאות ביודינמית וכדומה. זהו גוף ידע שאנו רוכשים, אך לעתים קרובות איננו חווים. חווית "זה" מונעת מאיתנו לעתים קרובות לחוות באופן ישיר את הזולת ואת העולם. לא אחת אנו מסתתרים מאחורי "זה" במפגשים האנושיים שלנו, בקבוצות הלימוד שלנו, בפגישות ובכנסים שלנו, בטענה שדרך "זה" אנו באמת פוגשים את העולם ואת הזולת באובייקטיביות רוחנית.

מעקף רוחני
אחד הסכנות שבאי -יצירת גשר בין הגבהים למעמקים הוא מה שנקרא "מעקף רוחני" (2011 ,Welwood). דוגמה טיפוסית לכך היא הדוגמה הבאה:

שרה עברה מתנועה ניו- אייג 'אחת לשנייה, התעסקה במיסטיקה ובכל מיני דברים רוחניים. היא התקשתה להתמודד עם שינויים בשגרת יומה, למרות שהתגאתה בכך שהיא מקבלת את כל מה שהחיים מזמנים לה כשיעור שיש ללמוד. הכל היה "לטובה" והמכשולים היו "חלק מהתוכנית האלוהית", ודברים שלא התנהלו בדיוק לפי התוכנית קרו כי לדבריה, מחשבותיה פשוט לא היו חיוביות מספיק. לעתים קרובות היא הרימה את קולה או התגוננה כשדיברנו על הקשיים שלה ועל החולשות האפשריות שנראו כמפריעות לה לממש את ייעודה בחיים.

מעקף רוחני הוא:

"נטייה נפוצה להשתמש ברעיונות ובפרקטיקות רוחניות כדי לעקוף או להימנע מהתמודדות עם בעיות רגשיות לא פתורות, פצעים פסיכולוגיים ומשימות התפתחותיות לא גמורות. כאשר אנו עושים מעקף רוחני, אנו נוטים להשתמש במטרה של התעוררות רוחנית כדי להצדיק את מה שאני מכנה "התעלות קדם זמנו": ניסיון להתעלות מעל הצד הגולמי והמבולגן של האנושיות שלנו לפני שהתמודדנו איתו באופן מלא והשלמנו איתו. ואז אנו נוטים להשתמש באמת המוחלטת כדי לזלזל או לבטל צרכים אנושיים, רגשות, בעיות פסיכולוגיות, קשיים ביחסים וחסכים התפתחותיים. אני רואה בכך סיכון בהתעסקות ברוחני, בכך שלרוחניות כזאת אין חזון שמאפשר לאדם להתפתח מעבר למצב הקארמתי הנוכחי של עצמו." (עמ' 1)

וֶולוּוד (2011) מפרט:

"זה מוביל לסוג של רוחניות קונספטואלית וחד-צדדית, שבה קוטב אחד של החיים מועצם על חשבון הקוטב הנגדי: האמת המוחלטת מועדפת על פני האמת היחסית, הבלתי אישי על פני האישי, הריקנות על פני הצורה, הטרנסצנדנטיות על פני הגשמיות, והניתוק על פני הרגשות. אפשר, למשל, לנסות לתרגל אי-היקשרות על ידי התעלמות מצורך האהבה, אך הדבר רק דוחק את הצורך אל מתחת לפני השטח, כך שלעתים קרובות הוא בא לידי ביטוי באופן לא מודע, בדרכים סמויות ואולי אף מזיקות." (עמ' 1)

בהתייחס לדרך הבודהיסטית של הדהרמה, אך באותה מידה גם לכל הדרכים הרוחניות, וֶולוּוד (2011) מציין כי:

"רבים מאיתנו – ואני כולל את עצמי כאן – פונים במקור לדהרמה, לפחות בחלקה, כדרך לנסות להתגבר על הכאב של הפצעים הפסיכולוגיים שלנו והפגיעות שנגמרה ממערכות יחסים. עם זאת, לעתים קרובות אנו מכחישים או לא מודעים לאופי או להיקף של פצעים אלה. אנו רק יודעים שמשהו אינו בסדר ורוצים להשתחרר מהסבל… אנו פונים לדארמה כדי להרגיש טוב יותר, אך אז עלולים בסופו של דבר להשתמש בתרגול הרוחני כתחליף להתמודדות עם הבעיות הפסיכולוגיות שלנו ". (עמ' 2)

לאחר מכן הוא ממשיך ומתאר עוד סימפטומים של מעקף רוחני:

"לעיתים תכופות נהוג לדבר יפה על הטוב שבסיסו של העולם או השלמות המולדת של טבענו האמיתי, אך לאחר מכן להתקשות להאמין בכך כאשר הפצעים הפסיכולוגיים שלנו מופעלים. לעתים קרובות, תלמידי דהרמה שרכשו חמלה וטוב לב כלפי אחרים קשים עם עצמם על כך שאינם עומדים באידיאלים הרוחניים שלהם, וכתוצאה מכך, התרגול הרוחני שלהם הופך ליבש וטקסי. או שהעזרה לאחרים הופכת לחובה, או לדרך לנסות להרגיש טוב עם עצמם. אחרים עשויים להשתמש באופן לא מודע בכישרון הרוחני שלהם כדי להזין את הנרקיסיזם שלהם ולזלזל באחרים או להתייחס אליהם בצורה מניפולטיבית".

אנשים עם נטיות דיכאוניות, שגדלו בילדותם בחוסר אהבה והרמוניה ולכן מתקשים להעריך את עצמם, עשויים להשתמש בתורות של אַל־עַצְמִי או הֶעְדֵּר עַצְמִיּות כדי לחזק את תחושת הדיכאון שלהם. לא רק שהם מרגישים רע עם עצמם, אלא שהם רואים את חוסר הביטחון שלהם בנושא זה כפגם נוסף – צורה של קבעון עצמי, ההפך הגמור מהדהרמה – מה שמגביר עוד יותר את הבושה או האשמה שלהם. כך הם נקלעים למאבק כואב עם ה'אני' שהם מנסים לפרק." (עמ' 2)

בעבודתנו במוסדות ומעגלים אנתרופוסופיים, עד כמה אנו מכירים בצורך להיפגש זה עם זה כפרקטיקה רוחנית? עד כמה אנו מצהירים על פרקטיקה זו, אך במציאות עוקפים זה את זה? זו אכן יכולה להיות דינמיקה מורכבת ומאתגרת. מה שנראה כמו מפגש אמיתי יכול לעתים קרובות להיות ההפך מכך. עמיתים לעבודה עשויים להתאסף בבית ספר או בקהילה ולהצהיר שהם נפגשים זה עם זה; אך "המפגש" הזה עלול להיות לא יותר מאשר יחסים המבוססים על אידיאלים רוחניים נשגבים. בכך, השאיפה הקולקטיבית לשיתוף פעולה רוחני עלולה להיפגע, ואף לעוות.

הפרעת זהות טרנס-פרסונלית
מעקף רוחני תוארה גם על ידי הפסיכולוגים הטרנספרסונליים (טרנספרסונלי במובן זה הוגדר כאותן התנסויות הנמצאות "מעבר (טרנס…) למישור האינדיבידואלי או האישי בלבד, וכוללות היבטים רחבים יותר של האנושות, החיים, הנפש או הקוסמוס".) ג'ון פירמן ואן גילה (2012, Gila & Firman), שפיתחו את הפסיכוסינתזה, פסיכולוגיה פסיכו-רוחנית שהוקמה על ידי רוברטו אסאג'ולי (1888-1974). כדאי לצטט אותם בהרחבה, שכן תרומתם לנושא זה היא בעלת ערך רב ונוגעת ברעיונות וחוויות רבים באנתרופוסופיה. הם מתארים את החוויה של המפגש עם הגבהים:

"במונחי פסיכוסינתזה, קנאות דתית מתחילה בצורה בריאה למדי, עם חוויה ברמות הלא-מודעות הגבוהות יותר של הנפש. ברמות חוויה אלה, ניתן לחוש, למשל, דברים כמו חיבור למשהו גדול יותר מעצמך, התעלות מעל הדואליות, תחושה עמוקה של משמעות אוניברסלית, או איחוד עם האלוהות או הרוח." (עמ' 2)

עם זאת, הם מתארים לאחר מכן הפרעה הנקראת "הפרעת זהות טרנס-פרסונלית" שבה האדם מזדהה עם הגבהים ברמה פתולוגית ובלתי מאוזנת:

"כאשר אנו נתקלים בחוויות מוארות ומדהימות אלה, אנו עלולים להתחיל להעריך אותן כל כך עד שנזדהה עמן, ונחשיבן כמי שאנו באמת. זהות טרנספרסונלי כזה (2002, Gila & Firman) עלול להוביל בתורו לעמדות, אמונות והתנהגויות המבוססות על על הערכה עזה ואידיאליזציה לגבהים אלה, ואלה עלולות להתפתח עם הזמן לאישיות… כזו מבוססת אפוא על ההנחה שרמת החוויה של הגבהים יותר היא האמיתית, הממשית או האידיאלית ביותר, יחד עם נטייה לדחות רמות חוויה אחרות, ארציות יותר, כנחותות או כוזבות. אישיות מסוג זה שייכת לקטגוריה שניתן לכנותה הפרעת זהות טרנס – פרסונלי." (עמ' 2)

חלקים אלה של עצמנו, המקרבים אותנו לחוויה של פגיעות אנושית ולמה שנקרא בפסיכולוגיה הטרנספרסונלית "פגיעה ראשונית" נדחים או מודחקים ביתר שאת. בניסיון לדחות את הפגיעות ואת האלמנטים הכואבים יותר של המפגש באמצעות התמסרות חד-צדדית לגבהים, אנו מנסים "לשכוח" שבמעמקינו קיימים רגשות וחוויות המאיימים "לזהם" או "לפגוע" בקדושת הגבהים – אלה כוללים רגשות של שנאה עצמית, גועל, זעם, חוסר אונים וכדומה, הנגרמים לעתים קרובות על ידי היעדר סביבת מבוגרים שהביאה מספיק שכשלה באדם. כאשר פצעי נפש של הילדות שבמעמקים מופעלים – באמצעות מצבי לחץ, חרדה, מצבים המזכירים טראומות העבר וכדומה – מתרחשת התפרקות במנגנון שאפשר "הזדהות קנאית". הכוחות ההרסניים שבמעמקים עלולים אז לאיים לצוץ. לעתים קרובות, כוחות הרסניים אלה של זעם מוסווים או מוצדקים כ"זעם צדקני, מחויבות איתנה לעקרונות, ומנהיגות אמיצה למען מטרה נעלה." (עמ' 3) הדבר יכול לבוא לידי ביטוי בתנועות רוחניות כדוגמטיות, קיבוע בריטואלים מיושנים וצורך להישאר מבודדים מנטיות 'חומרניות' בעולם החיצוני".

פירמן וגילה תיארו את תסמיני הפרעה זו המופיעים בדרגות שונות בכל התנועות הרוחניות:

"נטייה רוחנית למזער את החוויה הפיזית והצרכים האישיים; קושי לזהות רגשות "נמוכים" או "שליליים" בעצמך ובאחרים; התמכרות לעבודה בשם מסירות למטרה נשגבת; הרגל להתייחס לנקודת המבט "הגבוהה", הרוחנית יותר כהגנה; התקשרות לאמונות התומכות בזהות הטרנס-פרסונלי; מסירות לפעילות רוחנית שהופכת לממכרת; נטייה לרציונליזציה של התנהגות לא מוסרית או הרסנית כנשגבת על נורמות מוסכמות; מוקסמות לידע אזוטרי סודי; חוסר סובלנות כלפי אלה שאנו רואים כמאטריאליסטיים, פחות מפותחים או לא נאורים; או אמונה שצמחנו לחלוטין מעבר להשפעות של פצעי ילדותנו." (עמ' 5)

האימפולס הפסיכולוגי לעתיד

כיצד ניתן לשלב את המעמקים עם הגגהים בצורה בריאה ומועילה? תשובה אחת אפשרית יכולה להיות להחליט לעבור תהליך טיפולי פסיכולוגי. בשיחות עם אנשים העוסקים בדרך רוחנית, שמעתי מגוון תגובות להצעה זו לטיפול. רבים מאותם אנשים מקבלים זאת בברכה ומתארים את היתרונות של הטיפול, במיוחד כאשר הם מצאו מטפל מתאים שיכול להיות פתוח לאמונות הרוחניות של האדם. שמעתי גם אחרים מביעים מחשבות ברוח הדברים הבאים: "האנתרופוסופיה כבר כוללת בתוכה את הפסיכותרפיה שלי" ,"הטיפול שלי הוא התרגול הרוחני שלי", "פסיכולוגים אינם מבינים את הרוחני כמו המורים הרוחניים שלי", או "אני לומד על עצמי ומתעלה על הקשיים שלי באמצעות התרגול הרוחני שלי." באיזו מידה אמירות אלה הן דוגמאות למעקף רוחני ובאיזו מידה הן נכונות עבור אדם מסוים? זו שאלה שאני משאיר לשיקול דעתו של כל אחד. המיקוד שלי הוא לנסות להתגבר על הפער האידיאולוגי שקיים לעתים קרובות בין פסיכותרפיה לתרגול רוחני ובין חיים קהילתיים בריאים להתפתחות רוחנית.

כפי שציין וֶולוּוד (2011):

"קהילות רוחניות כפופות לאותן דינמיקות קבוצתיות כמו כל קבוצה אחרת. האמת הקשה היא שתרגול רוחני לעתים קרובות אינו מרפא פצעים עמוקים בתחום האהבה, ואינו מתורגם לתקשורת מיומנת או לרגישות בין-אישית… אני רואה במערכות יחסים את החוד החנית של האבולוציה האנושית בנקודה זו בהיסטוריה. למרות שהאנושות גילתה את ההארה לפני אלפי שנים, עדיין לא הבאנו את אותה הארה באופן מלא לתחום מערכות היחסים הבין-אישיות. דינמיקה קבוצתית היא קשה במיוחד משום שהיא מעוררת באופן בלתי נמנע את הפצעים והרגישות של אנשים בתחום הבין אישי." (עמ' 7)

השאלה המכריעה היא כיצד להתחיל בעבודה פסיכולוגית זו זה עם זה מחוץ לחדר הטיפול. כמובן, אין הכוונה לערוך טיפול עם חברינו (זה לא יהיה נבון), ואין הכוונה לדרוש מחברינו לשנות את דרכיהם או להישמע לתיאורים של מה שאנו רואים כמעצבן או מפריע בהם. אבל כן ברור שזה קשור לשיפור היכולת של האדם להרהר על עצמו ולהבין את מסלול חייו עם חד-צדדיותו ואתגרי הנפש הספציפיים שלו. מחויבות זו היא תנאי מוקדם לדיאלוג הדדי אחראי. על בסיס זה, אנו יכולים להיות מודעים לאופן שבו אנו משפיעים על אחרים ומושפעים מהם, ואפילו להתחיל לשתף בכך .היא גם מחייבת אותנו ליצור מדי פעם מרחבים ייעודיים, מרחבים המטפחים במודע אווירה של פתיחות, אמפתיה ואמון. זה עשוי לכלול לרגעים התמסרות באופן פתוח וללא שיפוטיות בדעות ובאמונות של אחרים, גם כאשר דעות ואמונות אלה מנוגדות לחלוטין לדעותינו. שטיינר מכנה זאת "האזנה ללא אנוכיות":

"עוד לא קלטנו את דבריו של האחר, ייתכן שאפילו לא הבנו לגמרי מה מניע אותו, וכבר אנחנו מוכנים להשיב בדעתנו שלנו, ב'אבל .'יש לדכא הרגלים כאלה במודע. יש לתרגל 'הקשבה שקטה' ומכובדת. בין אם מאמינים בכך בהתחלה ובין אם לא, רק מי שתרגל הקשבה כזו רבות יגיע להתפתחות רוחנית גבוהה יותר." (שטיינר 1904)

מה שעוזר לי בתהליך זה הוא ההבחנה שעושה שטיינר (1915) בין אמונותיו או מעשיו של האדם לבין "אישיותו" האמיתית, וחשיבות היכולת להפריד בין שני התחומים הללו:

"אם ברצוננו להתקרב לעולמות הגבוהים, עלינו ללמוד להתייחס לאישיות האדם באובייקטיביות, כפי שאנו מתייחסים לצמח או לאבן. עלינו ללמוד להתעניין באישיותם של אותם אנשים שביצעו מעשים שאנו עשויים לגנות במובן המובהק ביותר. דווקא הפרדה זו בין האדם למעשיו, הפרדה בין האדם לקארמה שלו, היא זו שעלינו להיות מסוגלים לבצע אם ברצוננו לרכוש מערכת יחסים נכונה עם העולמות הגבוהים".

שטיינר מרחיב על כך ביתר פירוט בספרו "כיצד קונים דעת העולמות העליונים":

כל דבר שאדם אומר מבלי לחשוב עליו לעומק מהווה מכשול בדרך להתפתחות רוחנית. ויש לקחת בחשבון דבר מה שניתן להסביר כאן רק באמצעות דוגמה. כאשר מישהו אומר לי משהו, למשל, ואני צריך להשיב לו, עליי להתאמץ להקשיב יותר לדעה, לרגשות, ואפילו לדעות הקדומות של האחר, מאשר לדברים שיש לי לומר באותו רגע על הנושא המדובר. בכך נרמז על פיתוח עדין של טקט, שהתלמיד צריך להקדיש לו תשומת לב רבה. עליו לרכוש יכולת שיפוט לגבי המידה שבה יש משמעות עבור האחר כאשר הוא מציג את דעתו שלו. אין להסתיר את דעתך. אין על כך עוררין. אך יש להקשיב לאחר בקפידה רבה ככל האפשר, ולעצב את תשובתך על סמך מה ששמעת. במקרה כזה עולה שוב ושוב מחשבה במוחו של התלמיד; והוא נמצא על הדרך הנכונה, אם מחשבה זו חיה בתוכו עד כדי כך שהפכה לחלק מאופיו. זו המחשבה: "לא חשוב שאני חושב אחרת מהאחר, אלא שהאחר ימצא את הדבר הנכון מעצמו, אם אני תורם לכך משהו". מחשבות כאלה ואחרות מעניקות לאופיו ולדרך פעולתו של התלמיד את חותם הרכות, שהיא אמצעי מרכזי בכל לימוד רוחני. קשיחות מבריחה ממך את צורות הנפש שאמורות לעורר את עין נפשך; רכות מסלקת את המכשולים ומפתחת את אברייך הרוחניים." (עמ' 89-90)

היותי מטפל מאפשרת לי לנסות לתרגל תרגיל זה כמעט מדי יום. אני מנסה לשקוע בעולם של המטופל, להתמסר לצורות המחשבה שלו מבלי לנסות מיד לחלוק עליו או להגיב אליו. לעתים זו משימה מאתגרת ביותר, במיוחד כששומעים את המטופל אומר דברים על עצמו שנראים אולי לא נכונים, מופרכים, לא הגיוניים או אולי אף אבסורדיים בהתחלה. לפעמים, עצם ההתמסרות ושהייה עם מחשבותיו של המטופל תוך מרחב ללא תנאי, מאפשרים למשהו שהיה תקוע זמן רב להשתחרר בחייו של המטופל ובדינמיקה בין אישית בינו לבין המטפל. זהו הצורך של המטופל פשוט להישמע ולהיראות באופן שמעולם לא היה אפשרי עד כה. תרגול יכולת זו מאפשר לאדם לפתח "את התכונה החברתית החשובה ביותר בעתיד", והיא "פיתוח הבנה אובייקטיבית ומדעית של מגרעותיו של אחרים, כאשר אנו מתעניינים יותר במגרעותיו מאשר ברצון שלנו לבקר אותן. בהדרגה, במהלך התקופות התרבותיות החמישית, השישית והשביעית, על הפרט להקדיש את עצמו יותר ויותר, ובאהבה ובאכפתיות, למגרעותיו של זולתו ." (שטיינר, 1918א). כתוצאה מכך, יכול להיפתח מרחב בין אישי המאפשר לתנועה חדשה ומרפאת להתהוות.

כאשר מנסים לתרגל תרגיל חברתי-פסיכולוגי זה, יש גם סיכון למעקף רוחני. לדוגמה, מישהו יכול לטעון שבזכות תרגולו הרוחני הקפדני והאינטנסיבי, הוא אינו מושפע מדעותיו ואמונותיו הלא נעימות של הזולת. אדם כזה עלול להיתפס כקריר או אדיש, כאילו הוא מוקף בהילה של קדושה, שאינה מושפעת מהדרמות של החיים הארציים, משוכנע שהצלחתו של תרגולו הרוחני טמונה ביכולתו שלא להיות מושפע מדעותיהם או אמונותיהם של אחרים. במקרה כזה, טוב להזכיר לעצמנו שתרגילים רוחניים נועדו להתבצע לרגעים קצרים במהלך היום ואז "להישכח", כדי שהשפעתם תפעל במעמקי נפשנו בחיי הערות ובשינה. זה מחייב אותנו לחזור למציאות של חיי היומיום, שם אנו יכולים להיות "מוגנים" מעקפים רוחני ים ולהיזכר בטבענו הפגום באמצעות חוויה של מה שכל בני האדם חייבים לחוות בחיים אלה – הדינמיקה האנושית של כעס, תסכול, שמחה, מרירות וכדומה.

מילות סיכום

מכל האמור לעיל עולה כי לא רק שתחומים רוחניים ופסיכולוגיים יכולים להפרות זה את זה (וולווד), אלא שחיי המדיטציה ויכולות הראייה העל-חושית של האדם קשורים באופן הדוק להתפתחותו המוסרית של האדם. תפיסה מוסרית – באמצעות רמות תודעה (אימגנציה, אינספרציה ואינטואיציה) – לא יכולה להתפתח באופן בריא במנותק מיחסים מוסריים. הראייה אל תוך עולמות הרוח קשורה לפיתוח יכולות יצירת קשר עם האחר. משמעות הדבר היא שחווית תחושת האחר, ופיתוח חום ועניין אמיתי באחר, הם חלק אינטגרלי מהדרך אל עולמות גבוהים יותר. שטיינר רומז על כך יותר מפעם אחת בהרצאה משנת, 1905 שבה הוא אומר כי "ביחסים בין נפש לנפש יש לנו אמצעי רב עוצמה לפיתוח איברים דבכניים (רוחנים)." שטיינר ממשיך:

"אין דרך קלה יותר לפתח איברים רוחנים כיום מאשר באמצעות מערכות יחסים. יחסים כאלה הם באופן לא מודע יחסים רוחנים. מה שאדם מפתח בחייו הנוכחיים מבחינת יכולות הנפש באמצעות חברות בעלת אופי נפשי טהור, הוא חוכמה בעולם הרוח, האפשרות לחוות את הרוחני בפעולה. במידה שאדם נכנס ליצירת קשר עם האחר באופן חי, הוא מוכן היטב לעולם הרוח… לשם כך האדם נמצא בקיום הארצי." (שטיינר, 1905)

בהסתכלות לעתיד, אני משוכנע כי על מדע הרוח להיות חדור יותר ויותר באימפולס המטפח את היכולת ליצור קשר משמעותי יותר עם הזולת ברמה הנפשית-פסיכולוגית. באמצעות המפגש עם מעמקי הנפש, נוצר תהליך המוביל ליחסים מחודשים ובריאים עם הרוח, שיכולים לעזור לנו להתגבר על הפיתוי למעקף רוחני. תרגול זה יכול בהחלט להפוך לאתגר של הפסיכולוגיה הרוחנית בימינו. הוא מאפשר הפריה הדדית בין התרגול הרוחני של האדם לבין התפתחות נפשו (והיכולת הנובעת מכך ליצור קשר אותנטי עם הזולת). פעילות פסיכולוגית-התייחסותית זו מאמצת את הקריאה של מדע רוח "דע את עצמך", ומבססת את תרגולו כתנאי מקדים לפעילות משמעותית למען התפתחות העולם וכדור הארץ.

נראה לי שקריאה זו – שפירושה ליצור קשר מודע בין העבודה הפנימית ליחסים האנושיים – מבקשת כעת לחדור לכל תחומי המחקר הרוחני, קריאה שאני שומע במיוחד, אך לא רק, בקרב הדור הצעיר. מודעות זו יכולה בוודאי להניב פירות גם בהתפתחותה של החברה האנתרופוסופית ושל המחלקות השונות בבית הספר למדע הרוח. האם תרגול כזה עשוי להפיח חיים חדשים ואימפולסים חדשים לאנתרופוסופיה, ולחזק את הבסיס הרוחני המעשי למדע הרוח? אין ספק שזו הקריאה של כנס חג המולד בדורנאך בסוף 1923 ותחילת 1924. האם אנו מוכנים להכיר בצורך בהת קרבות הולכת וגוברת בין הפסיכולוגי-התייחסותי לבין הרוחני, ולהיות פתוחים לחשיבות הפסיכולוגית של חיינו כתנאי מקדים למערכות יחסים מבוססים על שיתוף פעולה ואמון? כשאנו מתקדמים לעבר המאה השנייה של הפעילות האנתרופוסופית, האם לא נכון יותר מתמיד שטיפוח יחסים בין אנשים יהפוך, כשלעצמו, להתפתחות רוחנית? האם אנו מוכנים לשקול כיצד ניתן להכיר בכך, ואף לעודד זאת במודע, כחלק מהפרקטיקה ההרוחני של בית הספר למדע הרוח?

**********************************
ד"ר סיימון קוטנר, יליד ניו זילנד, הוא פסיכולוג קליני ופסיכותרפיסט, העובד כיום עם ילדים ומבוגרים במגזר הציבורי ובקליניקה פרטית בישראל. הוא מרצה בהכשרות בפסיכולוגיה אנתרופוסופית בארצות הברית וברוסיה, וכן בהכשרות ולדורף ומכללה לאמנות אנתרופוסופית בישראל. בנוסף, הוא עבד במכללה להכשרת מורי ולדורף בשטוטגרט, שם הקים קורס הבינלאומי לתואר שני.

 

ביבליוגרפיה

Firman, J., & Gila, A. (2012). On Religious Fanaticism: A Look at Transpersonal Identity Disorder.
Steiner, R. (1904). On the Representation of Personal Conviction (54). From: Essays on Anthroposophy from the Journals “Lucifer” and “Lucifer-Gnosis” 1903-1908. GA 34
https://rsarchive.org/Articles/GA034/English/SOL2024/54_On_the_Representation_of_Personal_Conviction.html
Steiner, R. (1905). The Foundations of Esotericism, lecture 14, GA 93a. https://rsarchive.org/Lectures/GA093a/English/RSP1982/19051009p01.html
Steiner, R. (1915). The Value of Thinking. Lecture 4. GA 164. https://rsarchive.org/Lectures/GA164/English/SOL2024/19150920p01.html
Steiner, R. (1918). Rudolf Steiner, GA 187, Lecture 4. GA 187. https://rsarchive.org/Lectures/GA187/English/AP1984/19181227p01.html
Steiner, R. (1918a). From Symptom to Reality, lecture 4, GA 185. https://rsarchive.org/Lectures/GA185/English/RSP1976/19181025p01.html
Steiner, R. (1974). Awakening to Community. Anthroposophic Press.
Steiner, R. (1994). How to Know Higher Worlds. Anthroposophic Press
Von Keyserlingk, A. (1999). The birth of a new agriculture: Koberwitz 1924 and the introduction of biodynamics. Temple Lodge Publishing.
Welwood, J. (2000). Toward a psychology of awakening: Buddhism, psychotherapy, and the path of
personal and spiritual transformation. Shambhala Publications.
Welwood, J. (2011). Human Nature, Buddha Nature. On Spiritual Bypassing, Relationship, and the Dharma. An interview with John Welwood by Tina Fossella. From www.johnwelwood.com Articles: ‘Human Nature, Buddha Nature'.