פס מפריד

התבוננות ביוגרפית כמדע

כתבה טלי סלע, התפרסם בחוברת ביוגרפיות 2021 שיצאה באדם עולם

חקירת ישותו היחידנית של אדם דרך סיפור חייו

״כשמספרים לך על כאב נורא ואומרים לך: גם לפלונית (שבלי ספק איננה פחות חשובה ממני) יש צער בדיוק כזה, נוטלים מן המיוחד, מן הנורא של הצער שלי. הופכים את הר הגעש הגדול, שמפיק עננים של אבק אדום ומכסה בהם את כל העולם, למשהו שדר בכל בית, גם אצל השכנה. שמים את הר הגעש במגירה – מגירה של גיל, של סוג בדידות, של סוג בריאות, של סוג מזל, של סוג דור, של סוג משפחה.

והלא אין שני עלים שווים, אין שתי טיפות שוות. ואם תהיינה – יחזור העולם לתוהו ובוהו.״

זלדה.[1]

במילותיה היפות, שלקוחות מן הרשימה אושר וצער, מוחה זלדה כנגד הנטייה להבין את האדם במונחים כלליים: המגירות השונות שהיא מתארת – ניתן לחשוב על רבות נוספות, כמובן – מאפשרות לנו אולי להסביר לעצמנו את אותו ״הר געש גדול שמפיק עננים ומכסה בהם את כל העולם״ – שהוא אדם מסוים, אך נוטלות מאיתנו את האפשרות להכיר את ממדיו הייחודיים והמיוחדים.

האדם – והכוונה היא לכל אדם – מתואר בהגותו של שטיינר כישות רוחנית יחידנית (אינדיווידואלית), כלומר כישות יחידה, ייחודית ומיוחדת. את התייחסויותיו הרבות של שטיינר להיותו של האדם ישות כזו ניתן לחלק לשני סוגים עיקריים: הסוג הראשון, והמוכר יותר, מצוי בתיאוריו הרבים של שטיינר את האני האנושי בהגותו האנתרופוסופית; התייחסויות מן הסוג השני קשורות בהגותו הפילוסופית, המוקדמת יותר, ועניינן הוא ביסוסה של מתודה מתאימה לחקירת האדם במדעי הרוח והחברה.

במאמר זה אציג את שתי נקודות המבט הללו על האדם ואראה כיצד הן מתחברות בחשיבה על הביוגרפיה האנושית, ומה משמעותן עבור חשיבה זו. מתוך החיבור בין תפיסת האני האנתרופוסופית לבין תפיסתו הפילוסופית של שטיינר ביחס לחקירת האדם, אציע לראות את תהליך ההתבוננות על סיפור חייו של אדם כתהליך של חקירה מדעית. מושאה של חקירה זו הוא אדם אחד, יחיד ומיוחד. בשונה מחקירה מדעית במובן המוכר, עניינה של חקירה זו אינו להגיע להכללות ולמסקנות שתהיינה תקפות גם במקרים נוספים או ביחס לתופעות נוספות, כי אם להפך: חקירה כזו חותרת להגיע להבנתה של תופעה יחידנית – אדם מסוים על יחידותו, ייחודו ומיוחדותו.

יתרה מכך, בעוד שבתחומים אחרים התופעה הנחקרת איננה משתנה בשל חקירתה, הרי שביחס לאדם המצב שונה: כאשר האדם חוקר את עצמו, ומתבונן בסיפור חייו, הרי שכחלק מחקירה זו הוא לוקח חלק פעיל בתהליך שעוברת התופעה הנחקרת, שהינה הוא עצמו. אדם משתנה מתוך התבוננותו על עצמו, ותהליך הידיעה שלו את עצמו הוא תהליך טרנספורמטיבי עבורו. הידיעה העצמית מחוללת שינוי בישות הנודעת ומתוכה מתהווה אדם יותר ויותר אל עבר האני שהינו.

יישום תובנותיו של שטיינר בשדה ההתבוננות הביוגרפית איננו נטול סכנות. בהקשרים שונים מתייחס שטיינר עצמו אל הסכנות הכרוכות בהתבוננות על בני אדם מנקודת מבט רוחנית, ומתריע מפניהן: ״בקלות עלול התלמיד, כתוצאה מהתבוננות ממין זה בזולת, להיפגם בפגם מוסרי״.[2] בסוף המאמר אפרט מהן הסכנות שעלינו להיות ערים להן, לדעתי, בבואנו להתבונן על סיפור חייו של אדם בהשראת הגותו של שטיינר.

האני – ממשות רוחנית יחידנית

בספרו גוף נפש רוח מתאר שטיינר את האני במילים הבאות:

״האני כעצם ישותו של האדם אינו נגלה כלל. […] יחידי לגמרי שוהה האדם עם האני שלו, והאני הזה הוא האדם עצמו. לכן חושב הוא בצדק את האני כישותו האמיתית. משום כך הוא רשאי להתייחס לגופו ולנפשו כמעטפות אשר בתוכן הוא חי; ורשאי הוא לראות בהם את התנאים הגופיים אשר דרכם הוא פועל. במהלך התפתחותו לומד הוא, יותר ויותר, להשתמש בהם ככלים המשרתים את האני שלו. המילה ״אני״ היא שם שונה מהאחרים. המתבונן באופן נכון באופיו של השם הזה, יסלול לו את הדרך להבנת מהותו של האדם במובן העמוק. כל אדם יכול להשתמש בכל שם אחר כדי לציין את הדבר אליו השם מתייחס. […] לא כך הדבר בנוגע לשם ״אני״. אף אחד אינו יכול להשתמש בו לציון אדם אחר; רק את עצמו יכול אדם לקרוא בשם ״אני״. לעולם לא יכול השם ״אני״ להגיע לאוזניי מן החוץ כדי לציין אותי. רק מבפנים, רק מתוך עצמה יכולה הנפש לציין את עצמה כ״אני״. לכן באמוֹר האדם ״אני״ לעצמו, מתחיל לדבר בקרבו משהו אשר אין לו שייכות אל אותם העולמות מהם נלקחו המעטפות שהוזכרו.”[3]

האני, עבור שטיינר, הוא ישותו הממשית של האדם, וזו, כמו כל ממשות אחרת, היא רוחנית. באמצעותה של ממשות רוחנית זו מהווה האדם חלק מממשותו הרוחנית האחדותית של העולם כולו.הרוח היא אחת, לפי שטיינר; היא מצויה בתשתיתו של כל הקיים והיא־היא הממד הממשי שלו. ממשותו הרוחנית של האדם – האני שלו – הוא היסוד האלוהי שקיים בקרבו של כל אדם, ובאמצעותו מאוחד האדם עם אותו יסוד אלוהי שבו חדור העולם כולו. בהקשרים שונים מציין שטיינר, שאין באמירה זו כדי להפוך את האני האנושי לאלוהים, אלא שהיא מצביעה על אחדות העולם והאדם, ועל כך שאחדות זו מעוגנת בממשותם הרוחנית: כשם שטיפה מן הים עשויה מאותם המים שמהם עשוי הים כולו, כך חדור האני באותה הרוח בה חדור העולם כולו.[4]

ישותו הרוחנית של האדם היא גם זו שמגדירה, לפי שטיינר, את ייחודו. בשונה מתורות אחדותיות אחרות – דוגמת הבודהיזם, למשל – שבהן נתפסת ייחודיותו של אדם כניגוד אשלייתי לאחדות הכלל־עולמית, מתייחסת תורתו של שטיינר הן לאחדות האדם והעולם והן לייחודיותו של כל אדם, ואינה מבטלת אף אחד משני הממדים: האני של האדם הוא הממד האינדיווידואלי שבו, הממד שנושא את יחידותו ואת ייחודו של אותו אדם, כשם שהוא הממד שמאחד אותו עם רוח העולם.

בעוד שאת ממדיו הפיזיים מקבל האדם בתורשה, ומשתייך באמצעותם למין האנושי, כך באמצעות רוחו – באמצעות האני שלו – מהווה כל אדם, לפי שטיינר, מין בפני עצמו:

״כשם שהדמיון הפיזי של בני־האדם מתגלה בבהירות לעין הפיזית, כן מתגלה השוני של צורותיהם הרוחיות למבט הרוחי הבלתי־משוחד. […] כאדם פיזי מוצׇאי מבני־אדם פיזיים אחרים, כי לי אותה הצורה כמו למין האנושי כולו. […] כאדם רוחי יש לי צורה משלי, כשם שיש לי ביוגרפיה משלי. על־כן צורתי זו לא יכולתי לרכוש מאף אחד אלא ממני־עצמי.”[5]

ייחודיותו של אדם באה לידי ביטוי, לפי שטיינר, בביוגרפיה האישית שלו:

״אילו היה האדם בן־מין בלבד, אז ביוגרפיה לא הייתה קיימת. מהותם של האריה, או של היונה, מובנת […] על־ידי שייכותם למין האריה או היונה. הישות היחידה הזו, על כל מהותה, הובנה לאחר שהמין שלה תואר. אין זה משנה אם יש כאן עניין עם אב, בן או נכד. החשוב בהם הוא המשותף להם, לאב, לבן ולנכד. אבל אצל האדם, החשוב מתחיל לא בהיותו אחד מבני מינו, אלא רק מכוח היותו יחיד, אישיות בפני עצמה. עדיין לא הבנתי את מהותו של פלוני מאי־שם אם תיארתי את בנו או את אביו. עלי לדעת את הביוגרפיה שלו־עצמו. המתבונן במהות של הביוגרפיה מבין כי מבחינה רוחית מהווה כל אדם מין בפני עצמו.”[6]

בסיפור חייו של אדם מתגלה רוחו הייחודית. ניתן לומר זאת גם כך: הביוגרפיה האישית הינה ביטויו הגלוי של האני – ישותו הרוחנית של האדם. בשונה מממדיו העל־חושיים האחרים של האדם, את ישות האני מתאר שטיינר כסמויה גם מפני מי שניחן בראייה רוחית;[7] התבוננות על הביוגרפיה עשויה לקרב אותנו למגע עם ישות זו – עם ״סתר קודש הקודשים של האדם״.[8]

כיצד מאפשרת הביוגרפיה לבוא במגע עם האני? מה נדרש מאיתנו לשם כך? במה כרוכה אפשרות זו? מהן סכנותיה? בשאלות אלה נעסוק בהמשך המאמר; לפני כן נפנה לתיאור הצעתו הפילוסופית של שטיינר בדבר האפשרות המדעית לחקירתה של הישות היחידנית.

חקירה מדעית של יחידניות – הכיצד?

בספרו הראשון תורת ההכרה של גתה.[9] – שהתפרסם בשנת 1886, כתוספת למהדורת כתביו המדעיים של גתה בהוצאת קירשנר, שאותה ערך באותה תקופה – מתאר שטיינר את אתגר הידיעה בתחומי האדם ובמדעי הרוח: ידיעה בתחומים אלו שונה לדבריו מן הידיעה במדעי הטבע הדומם והחי. משמעותה של ידיעה בתחומי הטבע הדומם היא הכרתה של החוקיות, שעל פיה, צירוף מסוים של עובדות מוביל להתרחשות מסוימת (למשל, כאשר שני גופים בעלי טמפרטורה שונה מצויים במגע, חום יעבור מהגוף החם יותר לגוף החם פחות עד להשוואת הטמפרטורה).[10]במדעי החיים[11] – כך טוען שטיינר, בהתבסס על כתיבתו המדעית של גתה – ידיעה היא עניין אחר: החוקיות שנחקרת במדעים אלו מצויה בתוכו של האורגניזם ולא מחוצה לו. משמעותה של ידיעה בתחומים אלו היא, לפיכך, זיהויו של ה״טיפוס״, שהוא צורתו היסודית של אורגניזם מסוג מסוים. בנוסף לחוקיות הטבע הדומם, נתון הטבע החי לחוקיותה של ההתפתחות שנקבעת על־ידי ה״טיפוס״ מבפנים.[12] במדעי החיים נדרשת, לפיכך, חקירה של התפתחות הצורות הפרטניות מתוך צורת ה״טיפוס״ הכללית.[13]

במדעי האדם המצב שוב שונה: ידיעתם של בני אדם איננה מתמצה בהכרה של חוקי הטבע שמשפיעים עליהם, וגם לא של ה״טיפוס״ הכללי שמכוון את התפתחותם; ידיעה בתחומי האדם היא, לפי שטיינר, ידיעתה של מהות יחידנית, שאיננה נקבעת באמצעות חוקים כלליים, אלא מתוך עצמה. ידיעת האדם איננה מבוססת על הבנת החוקיות הכללית שפועלת עליו, אלא על הכרתה של החוקיות הייחודית לו – חוקיות שהוא הביטוי האחד והיחיד שלה. אם בחקירת הטבע הדומם נחקרת החוקיות הכללית ששולטת בהתרחשויות הספציפיות; ובמדעי החיים נחקרת חוקיות התפתחותן של ישויות ספציפיות מתוך צורת ה״טיפוס״ הכללית; הרי שהחוקיות שיש לחקור במדעי האדם היא החוקיות של קיומו כישות יחידנית.

מתפיסה זו עולה תובנה חשובה נוספת, שאותה מנסח שטיינר במילים הבאות:

״זה טבוע בטבע שהחוק והפעילות נפרדים זה מזה, ושהראשון מופיע כשולט בשנייה. בניגוד לכך, זה מטבעו ההכרחי של החופש האנושי ששני אלו עולים בו בקנה אחד: הפעילות האנושית מבטאת את עצמה בפועַל באופן ישיר, ותוצאתה נקבעת, לפיכך, על ידה עצמה. מדעי הרוח הם לפיכך מדעי החירות במובן הגבוה ביותר. רעיון החירות צריך להיות הנקודה המרכזית והמושג השולט בתחומים אלו.”[14]

בעוד שחקירה במדעי הטבע חותרת לניסוחו של ההכרח, שמגדירה החוקיות השלטת באובייקטים הנחקרים, הרי שידיעת האדם כרוכה בהכרתה של חוקיות שטבועה בה האפשרות של חירות: החוקיות המבוקשת בחקירת האדם היא זו של ישות שקובעת את עצמה מתוך עצמה, כלומר, חוקיות חירותה של אותה הישות. אובייקט הידיעה במקרה זה הוא קיומו האישי של האדם, שמוכל בתוך עצמו ומכוון את עצמו מתוך עצמו.

כאשר הידיעה המדוברת היא ידיעה עצמית, נוסף לה ממד ייחודי נוסף: אדם המודע לחוקיות שמכוונת אותו, איננו נשלט על ידה. כך מתאר זאת שטיינר בפרק האחרון של ספרו אמת וידיעה:[15]

״כאשר האני חודר את מעשהו בתובנה מלאה, בהתאם לטבעו, הוא מרגיש את עצמו כמי ששולט במעשה זה. […] לזהות את החוקים של מעשינו, משמעו להיעשות מודעים לחופש שלנו. תהליך הידיעה הוא, אם כך, תהליך ההתפתחות אל עבר חירות.”[16]

בעוד שבתחומי הטבע ידיעתה של החוקיות איננה משנה לחוקיות עצמה, הרי שבתהליך היוודעותו של אדם לחוקיות היחידנית שלו עצמו, הוא לוקח חלק פעיל ומשתתף ביצירתה של חוקיות זו. תהליכים של ידיעה עצמית הם תהליכי ידיעה מסוג מיוחד: הישות היודעת והישות הנודעת אינן נפרדות בהם זו מזו, אלא הן אותה הישות עצמה. כאשר אדם לוקח על עצמו את אתגר הידיעה העצמית, הוא יוצר מערכת יחסים חדשה בינו כישות יודעת לבין עצמו כישות נודעת. מתוכה של מערכת יחסים חדשה זו הוא מתפתח יותר ויותר אל עבר חירות ביטויה של ישותו הייחודית במעשיו ובחייו.

התבוננות ביוגרפית: אפשרויות וסכנות

 מה יכול לאפשר, אם כך, תהליך ההתבוננות של אדם על סיפור חייו? מה יכולה לאפשר התבוננות על סיפור חייו של אדם אחר? מתוך החיבור בין נקודת המבט שמציעה הפילוסופיה של שטיינר על ידיעת האדם לבין נקודת המבט האנתרופוסופית – שלפיה סיפור חייו של אדם הינו ביטויו של האני הייחודי שלו – מצטיירות המשמעויות המיוחדות שטמונות בתהליכי התבוננות על סיפורי חיים. משני כיווניה, הפילוסופי והאנתרופוסופי, מציעה הגותו של שטיינר תובנה מסתורית, לפיה מאפשרת התבוננות כזו מגע עם ישות האני היחידנית של אדם. מה משמעותו של מגע זה ומהי משמעותה של היוודעות לישות האני של האדם? במה היא כרוכה ומהי האתיקה שאליה אנו נדרשים לצורך מימוש נכון שלה?

על בסיס הגותו של שטיינר, ניתן להתייחס להתבוננות בסיפור חייו של אדם כתהליך חקירתה של החוקיות היחידנית של אותו האדם; מושאה של חקירה מדעית זו הינו אותו אדם שעל סיפור חייו מתבוננים. אפשרות זו דורשת הלך רוח שונה מכל התבוננות אחרת: בשונה מתהליכי ידיעה אחרים, מגע עם האני והיוודעות אליו – כישותו היחידנית של האדם – אינם ניתנים להגדרה, למתן שֵם ולהסבר, ודורשים, לפיכך, הסכמה לחקירה שחותרת לידיעתה של חוקיות שאיננה ניתנת לניסוח. דרך ההתבוננות בסיפור חייו של אדם מציעה לנו הגותו של שטיינר אפשרות מרחיקת לכת של מגע עם הוויה שאיננה ניתנת לביטוי[17] והתקרבות אל המסתורין שכרוך בידיעת האדם ובידיעה עצמית.

כפי שאראה להלן, הצעה זו איננה נטולת סכנות. היכרות עם סכנות אלה ומודעות אליהן חיונית, לדעתי, עבור כל מי שמעוניין ליישם התבוננות כזו. אתייחס לשלוש סכנות עיקריות שאני מזהה, ושכרוכות, לתפיסתי, באי הבנה ביחס ליישום תובנותיו של שטיינר באשר להתבוננות על סיפור חייו של אדם: סכנת ״החוקיות הכללית״, סכנת ״המעקף הרוחני״ וסכנת ״העֶמדה היודעת״.

סכנת ״החוקיות הכללית״ מתייחסת לנטייה ליישם חוקיות כללית כלשהי בתהליך ההתבוננות באדם ספציפי. מהגותו של שטיינר עולה שכל חוקיות כללית – גם אם מדובר בחוקיות הביוגרפית או ב״חוקי הקארמה״ או בכל חוקיות אחרת שנובעת מהתורה האנתרופוסופית או מכל תפיסה רוחנית באשר היא — היא אלמנט זר לאפשרות המגע עם ישותו היחידנית של האדם. כאשר אנו מנסים להבין אדם מבעד לחוקיות כללית באשר היא, אנו מתרחקים מהחתירה לידיעתו ביחידוּתו וייחודו.

סכנת ״המעקף הרוחני״ מתייחסת לאשליה שניתן ״לעקוף״ את הנפש במסע אל עבר הרוח. בהקשר הנוכחי, זוהי הנטייה להתבונן בסיפור חייו של אדם מתוך קשב לממדיו הרוחניים, תוך הזנחתם של הממדים הנפשיים. אזהרה מפני מעקף כזה ניתן למצוא בתיאורו של שטיינר את המפגש עם דמותו של ״שומר הסף”[18]– המכונה גם ״הכפיל”[19] – דמות שמייצגת את מכלול ההיבטים הבלתי־מודעים והבלתי־מעובדים הקיימים בנפשהאדם. בהופיעה לפני אדם שהגיע אל סף הידיעה של עולמות הרוח, מבטאת דמות זו את הקשר ההכרחי שקיים, לפי שטיינר, בין התפתחות רוחנית – ורכישת הכּשרים להכרתם של עולמות עליונים – לבין הנכונות לפגוש ממדים נפשיים בלתי מודעים ולפעול להתמרתם.

״העֶמדה היודעת״ היא סכנה נוספת, שאורבת לכל מי שמצוי בחיפוש, לימוד או תרגול רוחני: סכנה זו מתייחסת לעמדה היהירה שעלולים לפתח אלו ש״יודעים״ את הרוח. בהקשר של התבוננות בבני־אדם, זוהי עמדה ש״יודעת״ את האדם האחר – פעמים רבות טוב לכאורה משהוא יודע את עצמו. גרוע מכך: זוהי עמדה ש״יודעת״ מה ״נכון״ עבורו. בניגוד להתוודעות לאדם מבעד ל״עמדה היודעת״, מזמינה אותנו הגותו של שטיינר להתבוננות שאינה שמה לה למטרה לפענח את האדם, את סיפור חייו או את הקארמה שלו. להפך: אנו נקראים, להבנתי, לאתגר הגדול של חתירה לידיעה שמקבלת ומכבדת את המסתורין העמוק הקיים בכל אדם ואת מוגבלות ידיעתנו אותו.

מתוך ממדיה הפילוסופיים והאנתרופוסופיים, מציעה הגותו של שטיינר בסיס לפרקטיקה של התבוננות ביוגרפית, כחקירה שחותרת לידיעתה של ישותו הרוחנית היחידנית של האדם. התבוננות כזו בסיפור חייו של אדם הולמת את האופן שבו מתאר שטיינר מחקר בתחומי האדם — כחתירה לניסוחה של חוקיות אינדיווידואלית, שאותו אדם הוא ביטויה היחיד. יישום מעמיק ואחראי של פרקטיקה זו דורש ערנות מתמדת ונכונות להתמודדות עם הסכנות הכרוכות בה. יישום כזה מוביל הן לאפשרות הנדירה של מפגש עם אדם אחר מתוך מגע עם ישותו המהותית, והן לאפשרותה של ידיעה עצמית, שהופכת את האדם לשותף פעיל בתהליכי עיצובו והתהוותו אל עבר האני הייחודי שהינו.

[1] ציפור אחוזת קסם, עמותת זלדה ויצירתה, 2014, עמ׳ 88.
[2] ר׳ שטיינר, כיצד קונים דעת עולמות עליונים, הוצאת מיכאל, 1960, עמ׳ 50.
[3] ר׳ שטיינר, גוף נפש רוח, הוצאת מיכאל, 2011, עמ׳ 34-33.
[4] למשל: ר׳ שטיינר, שליחות הכעס, בתוך: מטמורפוזות של חיי הנפש, הוצאת תלתן, עמ׳ 11.
[5] גוף נפש רוח, עמ׳ 47-46.
[6] שם, עמ׳ 46.
[7] שם, עמ׳ 32.
[8] שם, עמ׳ 31.
[9] R. Steiner, Goethe׳s Theory of Knowledge: An Outline of the Epistemology of His Worldview, SteinerBooks, 2008.
ראה אור בעברית בשם קווי יסוד לתאוריה של ההכרה על-פי השקפתו של גתה. תרגם ניר אליאב, הוצאת תלתן.
[10] שם, עמ׳ 69-62.
[1] מדעי החיים — תחומי המדע העוסקים בחקירתם של יצורים חיים.
[12] ״צמח הראשית״ של גתה הוא דוגמה לכך: זוהי הצורה הבסיסית, שמסוגלת לאין־סוף טרנספורמציות, המצויה ביסודן של ריבוא צורותיהם של הצמחים השונים. מצורה בסיסית זו נגזרים גם איברי הצמח השונים, כך שהצמח כולו קיים כאפשרות בכל אחד מחלקיו.
[13] R. Steiner, Goethe׳s Theory of Knowledge, pp 70 – 82.
[14] שם, עמ׳ 84.
[15] R. Steiner, Truth and Knowledge, SteinerBooks, 1981.
ראה אור בעברית בשם אמת וידע. תרגם מוריס איטח, הוצאת בדולח.
[16] שם, עמ׳ 95-94.
[17] על הקשר בין האני לבין שם הוויה, ראו: R. Steiner, Theosophy and Rosicrucianism (GA 100), Lecture 3 (18.6.1907).
[18] ר׳ שטיינר, כיצד קונים דעת העולמות העליונים, הוצאת מיכאל, 1960, עמ׳ 128-125. עוד על משמעותו של המפגש עם שומר הסף, ראו מאמרי ״על תיאור המפגש עם שומר הסף ותרומתו להבנת הייעוץ הביוגרפי״, אדם עולם, גיליון 24, אביב 2013.
[19] R. Steiner, An Outline of Esoteric Science, Anthroposophic Press, 1997, pp. 357-363. מדע הנסתר בקווי העיקריים, תרגם דב וירושבסקי, הוצאת תלתן.

 

חזרה למאמרים אודות הריפוי בגישה אנתרופוסופית


לפרטים והרשמה: ענבל - 051-2215030 | shluvim@shluvim.com

 

מאמרים

כלים שלובים מיסודה של נורית רוזנגרטן, היא שיטה שפותחה בהשראת ידע האדם של מדע הרוח האנתרופוסופי. המאמרים שלנו נותנים לקורא טעימה מתוך תפיסת העולם שעומדת בבסיס ההוויה המשך >>>>

הפרעת החרדה במבט אנתרופוסופי

עד סוף המאה ה-20 לערך, היוו הפרעות החרדה אצל ילדים ובני נוער את ההפרעה הפסיכיאטרית הנפוצה ביותר. משנות ה-90 של המאה הקודמת אנו עדים לתחלואה גדלה והולכת של הפרעות קשב וריכוז המשך >>>>

היפוך תמונת המחלה

הרפואה המערבית והרפואה האלטרנטיבית משלימות לכאורה זו את זו, אך למעשה שתיהן מייצגות גישה לפיה המחלה היא מטרד לא נעים, שאותו יש לסלק. התפיסה הרוחנית המודרנית רואה במחלה חלק בלתי נפרד מתמונת האדם המלאה המשך >>>>

תרפיה רוחנית על סף עולם הרוח

“מחלה, היא עמידה על הסף” אמר שטיינר. סף עולם הרוח פוגש אותנו מדי יום בתחום הריפוי – גם אם אלה העומדים בפניו אינם מודעים לכך כלל. המשימה הרוחנית שנתנו לנו ר. שטיינר וד”ר איטה ווגמן הייתה המשך >>>>

ריפוי כהתרחשות רוחית

…’היא (הרפואה האנתרופוסופית) מסוגלת לפתוח בפני מדע הרפואה אופקים הכרתיים ודרכי מחקר חדשות כפי שהראיתי. אך היא מסוגלת גם לעורר את ליבו של הרופא למסירות והקרבה, הנובעות מראיה זו של המשך >>>>

האמפתיה בפסיכולוגיה ועל פי מדע הרוח האנתרופוסופי

מקור המילה אמפתיה הוא יווני ופרושה “לסבול עם”. מדובר ביכולת שמתפתחת מהינקות ומופיעה בדרך כלל כתגובה למצוקה אצל הזולת. המשך >>>>

ריפוי רוחני – מהמיסטריה המצרית ועד ימינו, משינה לערות

בהרצאותיו “היקום האדמה והאדם” מתאר שטיינר את הקשרים העמוקים בין תקופת התרבות המצרית העתיקה ובין העידן החמישי הנוכחי המשך >>>>

פסיכותרפיה בעידן מיכאל

כשאנו פוקחים את עיננו הרוחית להתרחשות העל חושית, אנו פוגשים ישויות שעל פי ר. שטיינר עלו לדרגת “רוח הזמן” – הארכאי, יישויות שלמשך תקופה של כ-350 שנה משימתן להנהיג את ההתפתחות האנושית המשך >>>>


פס מפריד