פס מפריד

האמפתיה בפסיכולוגיה ועל פי מדע הרוח האנתרופוסופי

מאמר מאת נורית רוזנגרטן

“ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו” (אבות ב, ד)

מקור המילה אמפתיה הוא יווני ופרושה “לסבול עם”. מדובר ביכולת שמתפתחת מהינקות ומופיעה בדרך כלל כתגובה למצוקה אצל הזולת.

לעיתים קרובות נוטים להגדיר אמפתיה כיכולת של אדם לשים את עצמו בנעליו של אדם אחר, באופן זמני, אך לא מתוך הזדהות והתחברות מלאה, אלא מתוך ראיית קשייו ורגשותיו והיכולת “לצאת” מאותה תחושה ובכך לספק מענה של תמיכה רגשית. יש שיכולתם האמפתית גבוהה ויש שפחות, או שכמעט ואינה קיימת. כמטפלים אנו נדרשים להיות אמפתיים, לגלות הבנה ולהציע הסבר, לאנשים שגרמו ולפעמים עדיין גורמים סבל רב לאחרים, כמו למשל אנשים אלימים לילדיהם או לאנשים אחרים שסביבם. אנו נדרשים להבין אנשים הגורמים סבל לעצמם, כמו למשל אנשים המשתמשים בסמים, או שפוצעים את עצמם או שנשארים בסיטואציות המסוכנות להם ולעיתים נדרשים לאמפתיה כאשר המטופלים כועסים עלינו ומאשימים אותנו.

תפקידי האמפתיה במבט פסיכולוגי

היינץ קוהוט  (1913-1981), פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי אמריקאי, מייסד ‘הפסיכולוגיה של העצמי’, אמר כי ללא אמפתיה לא יכולה להתקיים סיטואציה טיפולית כלל. היא שמאפשרת להכיר ולכבד את העולם הפנימי של האחר ומגייסת אותנו לפעול באופן מיטיב כלפי האחר. ראשית, המושקעות האמפתית של המטפל, מהווה תהליך מגדל בשביל המטופל, שאולי לא חווה במהלך שנות חייו הראשונות מושקעות אימהית מספקת. לצד זה, היא גם מאפשרת למטפל להיכנס לנעלי המטופל, להבינו, ומתוך כך לבחור את ההתערבויות המתאימות במהלך הטיפול. רק כשהאדם משוחרר מעמדות שיפוטיות ערכיות כלפי מושא התבוננותו, יכול הוא להיכנס למצב אמפתי.

קוהוט מתאר את האמפתיה ההורית בעזרת שני צעדים: הצעד הראשון הוא הבנת הצורך של הילד ובו בזמן תיקוף הצורך על ידי הבנה זאת. הצעד השני הוא, בפשטות, סיפוקו של הצורך. קוהוט אומר שהחוויה הטובה של סיפוק הצורך מאפשרת לתינוק ולילד לבנות את עצמיותו, או במילים אחרות, להיות הוא.

מבחינה התפתחותית, האמפתיה ממלאה תפקיד מרכזי בקשר שבין האם והתינוק. הקשר המיטיב של אם ותינוקה מתאפיין במושקעות אמפתית עד כדי הפיכתם של השניים לאחד. האם מוותרת באופן לא-מודע על העצמיות שלה ומבטלת אותה למען התפתחות תינוקה. בכל פעם שהיא מוותרת על שעת שינה שלה בכדי להזין/להרדים/לחמם את תינוקה היא מעמידה את צרכיו לפני צרכיה. כאשר דבר זה מתרחש לאורך זמן, נבנית אצל התינוק תחושה פנימית של עצמי מגובש ומלוכד.

אמפתיה בטיפול דורשת להכיר ברגשות ובמחשבות העצמאיות של האחר כשלב ראשון ואז לנסות ולמקם את עצמנו בתוך עולמו הפנימי ולהזדהות עם החוויה הפנימית שלו. לנסות לחוש את מה שהוא חש ומרגיש, לנסות לחשוב את המחשבות שעוברות בראשו ולהתבונן על העולם מנקודת-המבט שלו.

היחידה הטיפולית הבסיסית, האופן שבה המטפל מקשיב ומתקשר עם המטופל,  היא יחידה אמפתית הבנויה משני חלקים: החלק הראשון הוא ההבנה של המטופל שהיא המקבילה להבנת ההורה את ילדו, והחלק השני – ההסבר המחליף את סיפוק הצורך ומביא לבניית העצמי של המטופל. עצם זה שהמטפל שלי מבין אותי ומסביר לי את התנהגותי או את הלך מחשבתי או את הרגשתי עוזר לי להכיר את צרכי ואת מי שאני. היחס החיובי, המקבל והאמפתי עוזר לי להיות אני.

ז’אן פיאז’ה (1896-1980) טען כי אמפתיה תלויה ביכולת של האדם לאמץ השקפה אובייקטיבית כלפי עצמו באמצעות חשיבה ודיבור פנימי. ככל שאדם מודע יותר לעצמו ומסוגל להכיר את נימי נימיו בעולם הרגשי (ולא רק להרגיש אותם ולהיות מופעל על ידם) כך תגדל מיומנותו לקרוא את רגשות הזולת.

שרה איווניר כותבת במאמרה על האמפתיה[1], כי היכולת לקרוא את רגשות הזולת נעוצה ביכולת לקרוא ערוצים לא מילוליים – טון דיבור, מחוות, הבעות פנים וכדומה, אך מיומנויות החושים אינן מספיקות, ונדרשים גם יכולת אינטואיטיבית ושימוש בדמיון.

יש להבחין בין יכולת קליטה והבנה אמפתית, ובין מענה אמפתי, המורכב מרצף התנהגויות תגובתיות שנבנות על הקליטה האמפתית. מענה התנהגותי אמפתי דרוש לאדם במהלך גידולו, בעיקר במסגרת יחסיו עם דמויות מטפלות. קיומה של סביבה אמפתית מאפשר התפתחות של הכרה עצמית, ערך עצמי, יוזמה ורצון. כל מי שקושר את עצמו בריפוי או בצמיחה של אדם אחר, צריך להשיג שליטה טובה בשני מרכיביה של האמפתיה.

כל אירוע הקשור ברגשות הוא התנסות הדדית: להתבונן באחר משמעותו שהאחר גם מתבונן בי; לגעת באחר פירושו שהוא גם נוגע בי. אלה אינם יכולים להתקיים אלא אם כן הם מחוזקים באמצעות פעולה או נוכחות של האחר.

כשל אמפתי

כשל אמפתי – מונח שטבע קוהוט, מתאר מצב המתרחש כשהסביבה או הדמויות המרכזיות בחיי הילד אינן מביעות כלפיו אמפתיה מתאימה, אינן מספקות את צרכיו באופן הולם.

כל תינוק זקוק לכך שהדמות המטפלת שלו תספק את כל צרכיו. בהדרגה, עם התפתחות עצמאותו ועצמיותו, נזקק הילד לפחות ופחות היענות מצד אותה דמות. כאשר מדובר בכשל אמפתי קטן ושגרתי (למשל, במצב בו תינוק בוכה, וההורה ייגש רק כעבור דקה של בכי), הילד חווה תסכול שגרתי, ממנו יוכל ללמוד לדחות סיפוקים, לווסת רגשות, להתחזק ולפתח עצמאות. עם זאת, כאשר מדובר בחוסר מענה מתמשך על צרכים חשובים של הילד, חוסר קשב חמור אליו, הכשל האמפתי עשוי להיות טראומתי ובעל השפעה מתמשכת על הילד ולעיתים גם על המבוגר שיגדל להיות. ההשפעה של כשל אמפתי על חיי הילד משתנה וקשורה גם ביכולתו של ההורה לזהות את הכשל ולתת מענה מתקן, בעוצמת הכשל ובמידת עצמאותו של הילד. אם הכשלים האמפתיים תדירים ועוצמתיים הם עלולים להפוך טראומטיים ולעכב תהליכי ספרציה ואינדיבידואציה. במצבים פתולוגיים קיצוניים האדם המבוגר ימשיך לחיות בעולם שבו אנשים הם רק אובייקטים שנמצאים שם לשימושו, כמו האם המוקדמת, ללא יכולת להכיר בעולמם הפנימי.

בכל קשר משמעותי בחיי האדם, הן הצעיר והן המבוגר, קיימים כשלים אמפתיים. גם כאן, מידת השפעת הכשלים על האדם תלויה ביכולת לתקן את הכשל, בטיב הקשר עד כה ובכוחות שברשות האדם. הכשל האמפתי הוא אם כן תופעה נורמאלית בקשרים אנושיים, ומכאן גם בחוויית הטיפול הנפשי.

קוהוט מזמין את המטפלים להיות בערנות מול תגובתו הרגשית של המטופל. הוא טוען כי בכדי לחוש אמפתיה על המטפל לנטוש את עמדתו הסובייקטיבית לזמן מה, ולצאת אל האחר כדי לראות את התמונה מעיניו של המטופל.

פעולת ההקשבה דורשת מן המטפל לוותר לזמן מה על אמונותיו, התיאוריות שלו ודעותיו ולדמיין את התנסויותיו של המטופל כפי שהאחרון חווה אותם. הכל חייב להדהד בתוך הנפש שלו עצמו, כשהוא נוכח עם האני שלו במרכז הווייתו. המטפל בהיותו בן אנוש, עלול להיקלע לכשל אמפתי כלפי המטופל. כשל אמפתי בטיפול עשוי להתרחש כאשר המטפל אינו מזהה כהלכה את צרכיו של המטופל, מפרש או מביא אמת בטרם עת, מגיב באופן שאינו נכון עבור המטופל וכד’.

בטיפול הנפשי קיימים סוגים שונים של כשלים אמפתיים. אלו שהמטופל יכול לזהות ולהעלות בשיחה ואז ניתן לשוחח עליהם ולהתגבר עליהם, ואלו שמבטאים עצמם דרך שתיקה, הימנעות, חוסר שקט, היעדרות ממפגש טיפולי וכד’. כשל אמפתי מצד המטפל אינו בהכרח הרסני עבור התהליך הטיפולי, בעיקר כאשר הוא איננו חוזר על עצמו וכשהמטפל מצליח לזהות את הכשל ולהימנע ממנו להבא. הוא עשוי לקדם את התהליך הטיפולי, להעצים את הקשר שבין המטפל למטופל ואת ההתקשרות שביניהם.

תמונת האמפתיה לאור מדע הרוח האנתרופוסופי

מדע הרוח האנתרופוסופי מחזיר את האדם לתפיסה האחדותית, המחברת את הווית הקיום הגשמית פיזית אל מקורותיה הרוחיים. תפקידה לאחד מחדש את הפיצול בין אדם לעולם, פיצול שהתודעה אנושית בת זמננו תופסת אותו, עקב תהליכי ההתגשמות והאינדיבידואציה.

אם מתייחסים למפגש בין שני בני אדם מנקודת מבט רוחית, הרי שהם אינם לגמרי זרים זה לזה, כי לשניהם קיים רובד משותף – הוא הרובד הרוחי. הגוף הפיזי, בו אנו נפרדים הוא גוף הנקלט באמצעות החושים והתודעה החושית וכך רוכש האדם ידע על העולם שמחוצה לו.

מבחינה התפתחותית, שניים עשר החושים כפי שמציב לנו שטיינר, מאפשרים לאדם להיות בקשר עם העולם החיצון, בזכות ישויות ההרמוניה שבתהליך האבולוציה, שהטביעו חוקיות גבוהה בחומר שקיבלו מישויות הרצון.[2] יישויות ההרמוניה נתנו לנו שנים עשר נקודות מבט דרך שנים עשר החושים. מאחורי כל חוש של האדם נמצאת אחת הישויות הגבוהות ביותר שעיצבה והגשימה את קליטת חושים. קליטת חושים היא שפותחת לאדם את היכולת ליחסים. שנים עשר החושים הם שנים עשר שערים ליחסים.

כשאנו עוסקים באמפתיה, החוש העיקרי הוא חוש המגע. זהו החוש שקשור לאלוהי שבאדם דרכו ניתן לפגוש את האלוהי שבאחר ובעולם.

זהו החוש הראשון והעמוק ביותר, שמתפתח בילד בשנותיו הראשונות, כשהוא ישות רצון וחיקוי. אפשר לומר שזהו החוש הכי משמעותי להתפתחות הילד בעיקר בשלוש השנים הראשונות להבטחת התקשרות בטוחה[3].

ההתנסות במגע, היא קרובה ביותר לדרך שהאדם לומד להכיר את האלוהות שבתוכו. המגע הוא הדרך כדי להתגבר על ההפרדה וההרחקה מהשלם והוא האיבר שניתן לנו כדי להתגבר על Divine Home Sickness[4]. בני האדם במהותם כמהים ליחסים . כמיהה זו היא ביטוי של הגעגוע לשלם ממנו נוצרנו והופרדנו, במטרה ליצור את התהליך האינדיבידואלי בדרך לחירות. אם לא היינו מופרדים בתהליך האבולוציוני, לא היינו צריכים ליצור יחסים כי היינו חלק משתתף ביחסים. בשעה שהופרדנו מהשלם ניתנו לנו איברי החישה ויכולת התנועה, שתי מתנות שבאמצעותן שנוכל לבנות יחסים עם האחר, במסע החופשי לקראת החזרה האינדיבידואלית לרוח.

“זהו נתיב שבאמצעותו האדם, שהאלוהות הפקידה בידו חירות, עובר בהדרגה את גבולותיה של הנפש הכבולה לאדמה, ומגשים את המטרה העילאית ביותר שלו: להפוך שוב לביטוי האני האלוהי על ידי חזרה לרוח.”[5]

היכולת לאמפתיה, תלויה בהנחה בסיסית בתוכנו שהנפרדות בין בני האדם מתקיימת רק בממד הפיזי, אך באופן הרוחי כולנו מחוברים. היכולת לחבור לישות הרוחית שבאחר, דורשת התאמנות, אך מאפשרת לפגוש אותו על ייחודיותו. מפגש זה מאפשר ריפוי לתהליכי ההפרדה הבדידות והניכור שחשים בני האדם בתקופה המודרנית. חוש המגע (ואין הכוונה רק למגע גוף לגוף) מאפשר לנו את המפגש עם העולם בחוץ גם דרך התעוררות העולם הרגשי הגבוה שלנו ומתוך כך כה חשוב הוא לאמפתיה. בפסיכותרפיה, אנו נוגעים באחר וננגעים ממנו דרך הלב, המבט, הקול ודרך כל ישותנו. זה מבקש מאתנו להביא לחוש זה פליאה, יראת כבוד, הרמוניה והתמסרות ליחסים ולקשר שלנו.

“מותר לגעת! מותר להזיז, לקרב, להרחיק, לשנות ולהטביע את חותמנו אנו. גע באבן, גע בחי, גע בזולת.
כיצד לגעת?
אם הייתי צריך לסכם זאת על רגל אחת ובמילה אחת, הייתי אומר: באהבה. איש ואישה באהבתם נוגעים זה בזה ואף משנים זה את זה דרך אהבתם.
וכן הורה וילדו. אחים ואחיות. אדם וחברו. אדם ותרבותו, מורשת אבותיו. אדם ובית מגוריו.
בתנאי שהנגיעה והשינוי יהיו הדדיים, “דו-סטריים”:
בעוד אתה משנה את הנפשות הקרובות לך או את סביבתך או את נופיך, היה מוכן להינגע ולהשתנות על-ידם. בעוד אתה מעצב את העולם, הנח לעולם לעצב אותך.”

כתב עמוס עוז

במסע לקראת אינדיבידואציה של הישות האנושית על האדמה, מופרד התינוק בלידה מהחיבור לאם המזינה, ולוקח בהדרגה את תפקידי הגוף האסטראלי והאני על כוחותיו בהתאמה לגילו – נשימה, מטבוליזם, התעוררות התודעה, הזדקפות וכד’. שטיינר דבר בכל הרצאות החינוך שלו ובמיוחד למורים בביה”ס היסודי, שהילד נושם כל דבר שנמצא בסביבה ובמיוחד את מה שחי כאיכויות מוסריות במבוגרים. מה שאומר או עושה המחנך הוא משני למי הוא המורה כאדם באישיותו ובמהותו.

בעת הלידה, נוצר ניתוק בממד הפיזי, אולם בגוף האתרי והאסטראלי נשאר התינוק עדיין מחובר לאמו עד ההיפרדות המלאה שתתרחש עם לידת האני. עד אז, יהיה קריטי שיוכל הוא לחבור אל השלמותי דרך הדמויות המטפלות, בטרם יוכל לקחת זאת על עצמו. המגע שנוצר עם התינוק, יאפשר לו התקשרות בטוחה, ונתיב דרכו יבנה יחסים עם העולם בהתגשמות זו. גם הענקת החום והאהבה דרך חוש זה, הם קריטיים לבריאות גופנית ונפשית בעיקר בשביעון הראשון אך גם לאחריו.

בתהליך הטיפולי, האמפתיה מבקשת הצבת האחר במרכז ישותי והצבת האני שלי במרכז ישותו, או במילים אחרות – היכולת להירדם לאחר ולהתעורר בתוכו בפעימה שבין מרכז לפריפריה[6]. כישויות בוגרות, אנו חווים את עצמנו במרכז. ותנועה זו, דורשת התאמנות, מתוך רצון חופשי ומתוך התכווננות לפגוש את הרוחי באדם האחר.

מרטין בובר כתב בספרו “בסוד שיח”: “הזיקה לאתה ללא חציצה היא. בין האני ובין האתה אין חציצת מושגיות, אין דעה קדומה […]רק במקום שכלים ומתערערים כל האמצעים והמחיצות, שם מתארעת הפגישה”.

הרי סלמאן טוען בספרו ‘העולם החברתי כאתר התקדשות’ כי בהקשבה אמיתית, יוכל האדם האחר להתעורר בתוכנו במישור גבוה יותר ולהגיע לעצמו. אם מישהו יכול להתבטא בתוך מרחב התודעה שלי והוא מתעורר בתוכי, אזי נותן אני לעצמי להתמלא על ידי הישות הרוחנית שלו. אני יכול לרכוש הבנה עמוקה לגבי מה שחי בתוכו ולפעמים אני יכול לשמוע יותר מאשר מה שהוא אומר ויותר ממה שהוא עצמו מודע לו.

מרגו’רי ספוק מתארת את האיכויות של אמפתיה, שמאפשרות את המפגש האנושי, כקשורות להקשבה המיוחדת לרוחו של האחר באופן שהאדם מקשיב לרוח – כי הלא ישויות רוחניות אנו. האיכויות הן – יראת כבוד, תוך הימנעות מכול שמץ של תגובה, והפיכת נפשו של המקשיב למרחב אובייקטיבי לקליטת רעיונותיו של האחר. אך אין בכך כדי לרמוז שהמקשיב מוותר ולו על האבחנה הקלה ביותר טוענת ספוק. הוא שוקל את שהוא שומע. אך עושה זאת באופן חדש על ידי טיהור עצמו מכל סימפטיה ואנטיפתיה במטרה לשמש תיבת תהודה אובייקטיבית, אל מולה המילים של הדובר יצלצלו כאמת או כשקר. הקשבה כזו טומנת בחובה את איכויותיהן של הירח והשמש. הירח – משקף את האור המושלך עליו, ואילו השמש, קורנת חום ומעוררת עניין בחיי המחשבות המתעוררות לחיים ומעודדת בכך להתפתחות אמיתית.[7]

תמונת האמפתיה אצל האם-תינוק וביחסי מטפל-מטופל, היא מיקרוקוסמוס של התמונה הקוסמית השלמה. ר. שטיינר עשה שימוש במושג אמפתיה בהרצאותיו על ‘פיסיולוגיה אוקולטית’. הוא מתאר את החום הפנימי שהאורגניזם מייצר בדמנו, כחודר מעלה כאלמנט פיזי שמותמר לנפשי-רוחי באמצעות הגוף האנושי. אם חום נוצר בצורה נכונה, אומר לנו שטיינר, נוצרת תחושת השתתפות ועניין בכל הישויות האחרות. “כשאנו באמפתיה עם כל הסובב אותנו אנו מרחיבים את ההוויה הארצית והופכים אחד עם ההוויה כולה. עובדה מופלאה היא, שהישות הקוסמית עשתה את דרך העקיפין של האורגניזם הפיסי שלנו, כדי להעניק לנו לבסוף את החום הפנימי, בו אנו משתמשים למשימת האדמה שלנו כדי להתמירו באמצעות האני לאמפתיה חיה עם כל הישויות. החום מותמר לאמפתיה במשימת האדמה!”[8]

עלינו להכיר אם כן במשימת האמפתיה בין אדם לאחר, כשליחות גדולה. מעבר ליצירת חום נפשי וליחסים אנושיים רוחיים בין אדם לאדם, נועדה היא ליצירת הקשר עם ישויות רוחיות, ופיתוח יכולתו של האדם לחבור מחדש לרוח הקוסמית, בחירות בהיותו בגוף הפיזי.

[1] פרקי אמהות – נשים ישראליות מגיבות ל”פרקי אבות” – שרה איווניר
[2] קרא בהרחבה ב”האבולוציה מנקודת המבט של הממשויות” ר. שטיינר
[3] ראה ‘תיאורית ההתקשרות’ על פי בולבי
[4] האבולוציה מנקודת המבט של הממשויות – ר. שטיינר
[5] הקדמה להרצאות ידע האדם הנפש והרוח 1909 – מרי שטיינר
[6] דחפים סוציאליים ואנטי סוציאליים – ר. שטיינר
[7] אומנות השיחה הגתהאנית – מרג’ורי ספוק
[8] פיסיולוגיה אוקולטית – ר. שטיינר
 

חזרה למאמרים אודות הריפוי בגישה אנתרופוסופית


לפרטים והרשמה: אייל - 054-8093995 | shluvim@shluvim.com

 

מאמרים אודות הריפוי בגישה אנתרופוסופית

כלים שלובים מיסודה של נורית רוזנגרטן, היא שיטה שפותחה בהשראת ידע האדם של מדע הרוח האנתרופוסופי. המאמרים שלנו נותנים לקורא טעימה מתוך תפיסת העולם שעומדת בבסיס ההוויה המשך >>>>

היפוך תמונת המחלה

הרפואה המערבית והרפואה האלטרנטיבית משלימות לכאורה זו את זו, אך למעשה שתיהן מייצגות גישה לפיה המחלה היא מטרד לא נעים, שאותו יש לסלק. התפיסה הרוחנית המודרנית רואה במחלה חלק בלתי נפרד מתמונת האדם המלאה המשך >>>>

ריפוי כהתרחשות רוחית

…’היא (הרפואה האנתרופוסופית) מסוגלת לפתוח בפני מדע הרפואה אופקים הכרתיים ודרכי מחקר חדשות כפי שהראיתי. אך היא מסוגלת גם לעורר את ליבו של הרופא למסירות והקרבה, הנובעות מראיה זו של המשך >>>>

תרפיה רוחנית על סף עולם הרוח

“מחלה, היא עמידה על הסף” אמר שטיינר. סף עולם הרוח פוגש אותנו מדי יום בתחום הריפוי – גם אם אלה העומדים בפניו אינם מודעים לכך כלל. המשימה הרוחנית שנתנו לנו ר. שטיינר וד”ר איטה ווגמן הייתה המשך >>>>

ריפוי רוחני – מהמיסטריה המצרית ועד ימינו, משינה לערות

בהרצאותיו “היקום האדמה והאדם” מתאר שטיינר את הקשרים העמוקים בין תקופת התרבות המצרית העתיקה ובין העידן החמישי הנוכחי המשך >>>>

פסיכותרפיה בעידן מיכאל

כשאנו פוקחים את עיננו הרוחית להתרחשות העל חושית, אנו פוגשים ישויות שעל פי ר. שטיינר עלו לדרגת “רוח הזמן” – הארכאי, יישויות שלמשך תקופה של כ-350 שנה משימתן להנהיג את ההתפתחות האנושית המשך >>>>


פס מפריד

עקוב אחרינו בפייסבוק